רש"ש על מגילה ט׳

מהדורה: דפוס וילנא ראם

« רש"ש על מגילה ח׳ ע״ב רש"ש על מגילה י׳ ע״א »

1 מגילה פתח ↗

אֶלָּא, לָא קַשְׁיָא: כָּאן בִּמְגִילָּה, כָּאן בִּסְפָרִים. מְגִילָּה מַאי טַעְמָא, דִּכְתִיב בַּהּ: ״כִּכְתָבָם וְכִלְשׁוֹנָם״. מַאי תַּרְגּוּם שֶׁכְּתָבוֹ מִקְרָא אִיכָּא?

2 מגילה פתח ↗

רַב אָשֵׁי אָמַר: כִּי תַּנְיָא הָהִיא בִּשְׁאָר סְפָרִים, וְרַבִּי יְהוּדָה הִיא. דְּתַנְיָא: תְּפִלִּין וּמְזוּזוֹת אֵין נִכְתָּבִין אֶלָּא אַשּׁוּרִית, וְרַבּוֹתֵינוּ הִתִּירוּ יְוָנִית.

3 מגילה פתח ↗

אֶלָּא אֵימָא: רַבּוֹתֵינוּ לֹא הִתִּירוּ שֶׁיִּכָּתְבוּ אֶלָּא יְוָנִית. וְתַנְיָא אָמַר רַבִּי יְהוּדָה: אַף כְּשֶׁהִתִּירוּ רַבּוֹתֵינוּ יְוָנִית — לֹא הִתִּירוּ אֶלָּא בְּסֵפֶר תּוֹרָה,

4 סנהדרין פתח ↗

״וְאַחֲרֵי אֲחִיתֹפֶל בְּנָיָהוּ בֶּן יְהוֹיָדָע וְאֶבְיָתָר וְשַׂר צָבָא לַמֶּלֶךְ יוֹאָב״. ״אֲחִיתוֹפֶל״ – זֶה יוֹעֵץ, וְכֵן הוּא אוֹמֵר: ״וַעֲצַת אֲחִיתֹפֶל אֲשֶׁר יָעַץ וְגוֹ׳״. וּ״בְנָיָהוּ בֶּן יְהוֹיָדָע״ – זוֹ סַנְהֶדְרִין. ״אֶבְיָתָר״ – אֵלּוּ אוּרִים וְתוּמִּים. וְכֵן הוּא אוֹמֵר: ״וּבְנָיָהוּ בֶּן יְהוֹיָדָע עַל הַכְּרֵתִי וְעַל הַפְּלֵתִי״. וְלָמָּה נִקְרָא שְׁמָן כְּרֵתִי וּפְלֵתִי? כְּרֵתִי – שֶׁכּוֹרְתִין דִּבְרֵיהֶן, וּפְלֵתִי – שֶׁמּוּפְלָאִין מַעֲשֵׂיהֶן. וְאַחַר כָּךְ ״שַׂר הַצָּבָא לַמֶּלֶךְ יוֹאָב״. אָמַר רַבִּי יִצְחָק בְּרֵיהּ דְּרַב אַדָּא, וְאָמְרִי לַהּ אָמַר רַבִּי יִצְחָק בַּר אֲבוּדִימִי: מַאי קְרָא? ״עוּרָה כְבוֹדִי עוּרָה הַנֵּבֶל וְכִנּוֹר אָעִירָה שָּׁחַר״. וְאֵין מוֹסִיפִין עַל הָעִיר. מְנָהָנֵי מִילֵּי? אָמַר רַב שִׁימִי בַּר חִיָּיא, אָמַר קְרָא: ״כְּכׇל אֲשֶׁר אֲנִי מַרְאֶה אוֹתְךָ אֵת תַּבְנִית הַמִּשְׁכָּן וְכֵן תַּעֲשׂוּ״ – לְדוֹרוֹת הַבָּאִין. מֵתִיב רָבָא: כׇּל הַכֵּלִים שֶׁעָשָׂה מֹשֶׁה, מְשִׁיחָתָן מְקַדַּשְׁתָּן. מִיכָּן וְאֵילָךְ, עֲבוֹדָתָן מְחַנַּכְתָּן. וְאַמַּאי? נֵימָא ״וְכֵן תַּעֲשׂוּ״ לְדוֹרוֹת הַבָּאִין! שָׁאנֵי הָתָם, דְּאָמַר קְרָא: ״וַיִּמְשָׁחֵם וַיְקַדֵּשׁ אֹתָם״ – אוֹתָם בִּמְשִׁיחָה, וְלֹא לְדוֹרוֹת בִּמְשִׁיחָה. וְאֵימָא: אוֹתָם בִּמְשִׁיחָה, וּלְדוֹרוֹת – אִי בִּמְשִׁיחָה אִי בַּעֲבוֹדָה? אָמַר רַב פָּפָּא: אָמַר קְרָא ״אֲשֶׁר יְשָׁרְתוּ בָם בַּקֹּדֶשׁ״, הַכָּתוּב תְּלָאָן בְּשֵׁירוּת. אֶלָּא ״אֹתָם״ לְמָה לִי? אִי לָאו ״אֹתָם״, הֲוָה אָמֵינָא: לְדוֹרוֹת בִּמְשִׁיחָה וּבַעֲבוֹדָה, דְּהָא כְּתִיב ״וְכֵן תַּעֲשׂוּ״. כְּתַב רַחֲמָנָא ״אֹתָם״ – אוֹתָם בִּמְשִׁיחָה, וְלֹא לְדוֹרוֹת בִּמְשִׁיחָה. וְאֵין עוֹשִׂין סַנְהֶדְרָאוֹת כּוּ׳. מְנָא לַן? כִּדְאַשְׁכְּחַן בְּמֹשֶׁה, דְּאוֹקִי סַנְהֶדְרָאוֹת, וּמֹשֶׁה בִּמְקוֹם שִׁבְעִים וְחַד קָאֵי. תָּנוּ רַבָּנַן: מִנַּיִין שֶׁמַּעֲמִידִין שׁוֹפְטִים לְיִשְׂרָאֵל? תַּלְמוּד לוֹמַר: ״שֹׁפְטִים תִּתֵּן״. שֹׁטְרִים לְיִשְׂרָאֵל מִנַּיִין? תַּלְמוּד לוֹמַר: ״שֹׁטְרִים תִּתֵּן״. שׁוֹפְטִים לְכׇל שֵׁבֶט וְשֵׁבֶט מִנַּיִין? תַּלְמוּד לוֹמַר: ״שֹׁפְטִים לִשְׁבָטֶיךָ״. שׁוֹטְרִים לְכׇל שֵׁבֶט וְשֵׁבֶט מִנַּיִין? תַּלְמוּד לוֹמַר: ״שֹׁטְרִים לִשְׁבָטֶיךָ״. שׁוֹפְטִים לְכׇל עִיר וָעִיר מִנַּיִין? תַּלְמוּד לוֹמַר: ״שֹׁפְטִים לִשְׁעָרֶיךָ״. שׁוֹטְרִים לְכׇל עִיר וָעִיר מִנַּיִין? תַּלְמוּד לוֹמַר: ״שֹׁטְרִים לִשְׁעָרֶיךָ״. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: אֶחָד מְמוּנֶּה עַל כּוּלָּן, שֶׁנֶּאֱמַר: ״תִּתֶּן לְךָ״. רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר: ״לִשְׁבָטֶיךָ וְשָׁפְטוּ״ – מִצְוָה בַּשֵּׁבֶט לָדוּן אֶת שִׁבְטוֹ. וְאֵין עוֹשִׂין עִיר הַנִּדַּחַת. מְנָא הָנֵי מִילֵּי? אָמַר רַבִּי חִיָּיא בַּר יוֹסֵף אָמַר רַבִּי אוֹשַׁעְיָא: דְּאָמַר קְרָא ״וְהוֹצֵאתָ אֶת הָאִישׁ הַהוּא אוֹ אֶת הָאִשָּׁה הָהִיא״. אִישׁ וְאִשָּׁה אַתָּה מוֹצִיא לִשְׁעָרֶיךָ, וְאִי אַתָּה מוֹצִיא כָּל הָעִיר כּוּלָּהּ לִשְׁעָרֶיךָ. אֵין עוֹשִׂין עִיר הַנִּדַּחַת בַּסְּפָר. מַאי טַעְמָא? ״מִקִּרְבֶּךָ״ אָמַר רַחֲמָנָא, וְלֹא מִן הַסְּפָר. וְלֹא שָׁלֹשׁ עָרֵי הַנִּדַּחַת, דִּכְתִיב: ״אַחַת״, אֲבָל עוֹשִׂין אַחַת אוֹ שְׁתַּיִם, דִּכְתִיב: ״עָרֶיךָ״. תָּנוּ רַבָּנַן: ״אַחַת״ – אַחַת וְלֹא שָׁלֹשׁ. אַתָּה אוֹמֵר: אַחַת וְלֹא שָׁלֹשׁ, אוֹ אֵינוֹ אֶלָּא אַחַת וְלֹא שְׁתַּיִם? כְּשֶׁהוּא אוֹמֵר: ״עָרֶיךָ״, הֲרֵי שְׁתַּיִם אָמוּר. הָא מָה אֲנִי מְקַיֵּים ״אַחַת״? אַחַת וְלֹא שָׁלֹשׁ. זִימְנִין אָמַר רַב: בְּבֵית דִּין אֶחָד הוּא דְּאֵין עוֹשִׂין, הָא בִּשְׁנַיִם וּשְׁלֹשָׁה בָּתֵּי דִינִין – עוֹשִׂין. וְזִימְנִין אָמַר רַב: אֲפִילּוּ בִּשְׁנַיִם וּשְׁלֹשָׁה בָּתֵּי דִינִין לְעוֹלָם אֵין עוֹשִׂין. מַאי טַעְמָא דְּרַב? מִשּׁוּם קׇרְחָה. אָמַר רֵישׁ לָקִישׁ: לֹא שָׁנוּ אֶלָּא בְּמָקוֹם אֶחָד, אֲבָל בִּשְׁנַיִם וּשְׁלֹשָׁה מְקוֹמוֹת – עוֹשִׂין. רַבִּי יוֹחָנָן אָמַר: אֵין עוֹשִׂין מִשּׁוּם קׇרְחָה. תַּנְיָא כְּוָותֵיהּ דְּרַבִּי יוֹחָנָן: אֵין עוֹשִׂין שָׁלֹשׁ עֲיָירוֹת מְנוּדָּחוֹת בְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל, אֲבָל עוֹשִׂין אוֹתָם שְׁתַּיִם, כְּגוֹן אַחַת בִּיהוּדָה וְאַחַת בַּגָּלִיל. אֲבָל שְׁתַּיִם בִּיהוּדָה וּשְׁתַּיִם בַּגָּלִיל – אֵין עוֹשִׂין. וּסְמוּכָה לַסְּפָר – אֲפִילּוּ אַחַת אֵין עוֹשִׂין. מַאי טַעְמָא? שֶׁמָּא יִשְׁמְעוּ גּוֹיִם וְיַחְרִיבוּ אֶת אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל. וְתִיפּוֹק לִי דְּ״מִקִּרְבֶּךָ״ אָמַר רַחֲמָנָא, וְלֹא מִן הַסְּפָר? רַבִּי שִׁמְעוֹן הִיא, דְּדָרֵישׁ טַעְמָא דִּקְרָא. סַנְהֶדְרִי גְּדוֹלָה הָיְתָה. מַאי טַעְמַיְיהוּ דְּרַבָּנַן דְּאָמְרִי וּמֹשֶׁה עַל גַּבֵּיהֶן? אָמַר קְרָא: ״וְהִתְיַצְּבוּ שָׁם

5 מגילה פתח ↗

וְכָתְבוּ לוֹ: ״אֱלֹהִים בָּרָא בְּרֵאשִׁית״. ״אֶעֱשֶׂה אָדָם בְּצֶלֶם וּבִדְמוּת״.

6 מגילה פתח ↗

״וַיְכַל בְּיוֹם הַשִּׁשִּׁי וַיִּשְׁבּוֹת בְּיוֹם הַשְּׁבִיעִי״. ״זָכָר וּנְקֵבָה בְּרָאוֹ״, וְלֹא כָּתְבוּ ״בְּרָאָם״.

8 רש"י על מגילה פתח ↗

רבותינו אמרו - רבן שמעון בן גמליאל:

9 רש"י פתח ↗

הרגו שור - שלא יאמר רצחנים היו אבותיכם שהרי אביהם מעיד עליהם שהם הרגו איש לכך כתבו שור שלא היו חשובין בעיניו אלא כבהמות ולא הקפיד על הבהמות:

10 תוספות על מגילה פתח ↗

אלהים ברא בראשית. פ"ה שאם כתבו בראשית ברא היו אומרים בראשית שם הוא ושתי רשויות הן וקשה שהרי בראשית אין שם כלל אלא בתחלה ועוד שכתבו לו בלשון יונית בתחלה ונ"ל שהיונים היו יודעים שלעולם יש להזכיר הבורא בתחילה ואם כן אלו כתבו בראשית קודם היה אומר דשתי רשויות הן והתיבה הראשונה הוי בורא אחד ואלהים הוי השני משום הכי הפכו לו:

11 תוספות פתח ↗

ואל זאטוטי בני ישראל. וקשה אמאי לא כתבו לו וישלח את אצילי בני ישראל כדכתיב בסמוך והוי לשון גדולה ויש לומר לפי שלא רצו לשקר ולכך כתבו לו זאטוטי במקום נערי ובמקום אצילי דמשמע לשון גדולה כמו זוטו של ים ב"מ דף כא: ומשמע נמי לשון השפלה כדאמרינן התם האומר לצולה חרבי ישעיהו מד זו בבל שהוא זוטו של עולם פי' עומקו ותחתיתו ושפלה מכל ארצות כדאמרינן נמי התם שבת דף קיג: הלכך נקרא שמה בבל שכל מתי מבול ננערו שם זבחים דף קיג::

12 תוספות פתח ↗

13 מגילה פתח ↗

מַתְנִי׳ אֵין בֵּין כֹּהֵן מָשׁוּחַ בְּשֶׁמֶן הַמִּשְׁחָה לִמְרוּבֵּה בְגָדִים אֶלָּא פַּר הַבָּא עַל כׇּל הַמִּצְוֹת.

13 משנה תורה, הלכות כלי המקדש והעובדין בו פתח ↗

וְכֵן כֹּהֵן שֶׁהָיָה לוֹ קָרְבָּן הֲרֵי זֶה בָּא לַמִּקְדָּשׁ וּמַקְרִיבוֹ בְּכָל יוֹם שֶׁיִּרְצֶה שֶׁנֶּאֱמַר דברים יח ו "וּבָא בְּכָל אַוַּת נַפְשׁוֹ" דברים יח ז "וְשֵׁרֵת". וַאֲפִלּוּ חַטָּאתוֹ וַאֲשָׁמוֹ הוּא מַקְרִיב וּמְכַפֵּר עַל יְדֵי עַצְמוֹ וְהָעוֹר שֶׁל קָרְבָּנוֹ וַאֲכִילָתוֹ שֶׁלּוֹ. וְאִם רָצָה לִתֵּן אֶת קָרְבָּנוֹ לְכָל כֹּהֵן שֶׁיִּרְצֶה לְהַקְרִיבוֹ נוֹתֵן. וְעוֹר הַקָּרְבָּן וַעֲבוֹדָתוֹ לְאוֹתוֹ הַכֹּהֵן בִּלְבַד שֶׁנָּתַן לוֹ:

14 תוספות על יומא פתח ↗

כהן גדול משום איבה - הקשה ר"י מדקאמר טעמא משום איבה מכלל דמן הדין ראוי להיות כהן גדול מדאורייתא אלא גזרו ביה רבנן משום איבה ותימה אם כן מאי איצטריך לפרושי טעמא דכהן הדיוט משום מעלין בקדש וכו' תיפוק ליה מדילפינן מקרא בפרק שני דזבחים דף יח. דכהן גדול שלבש בגדי כהן הדיוט ועבד עבודתו פסולה משום מחוסר בגדים וליכא למימר דהא דקאמר דלא חזי להיות כהן גדול משום איבה היינו לאחר מיתת הראשון דהא מודה רבי יוסי דאם מת ראשון שני חוזר לעבודתו וי"ל דכהן גדול מתמנה בפה ומסתלק בפה ובירושלמי דריש ליה מקרא ומסתברא שהדבר תלוי במלך ובאחיו הכהנים כדאמר בפרק הבא על יבמתו יבמות דף סא. דינאי מלכא אוקמיה ליהושע בן גמלא בכהני רברבי ואמר בתוספתא פ"א ובירושלמי ביוסף בן אלם מציפורי שאירע פסול בכהן גדול ושימש תחתיו ולאחר שיצא אמר אדוני המלך פר ושעיר שקרבין היום משל מי משלי או משל כהן גדול אמר לו המלך לא דייך ששימשת שעה אחת לפני מי שאמר והיה העולם וכו' עד וידע שהוסע מן הכהונה:

15 רש"י על סוטה פתח ↗

שאם אירע כו' - אבל בעוד שלא אירע פסול לכהן גדול אין לסגן גדולה של כלום:

16 זבחים פתח ↗

מַתְנִי׳ פָּרַת חַטָּאת שֶׁשְּׂרָפָהּ חוּץ מִגִּתָּהּ, וְכֵן שָׂעִיר הַמִּשְׁתַּלֵּחַ שֶׁהִקְרִיב בַּחוּץ – פָּטוּר. שֶׁנֶּאֱמַר: ״וְאֶל פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד לֹא הֱבִיאוֹ״ – כֹּל שֶׁאֵין רָאוּי לָבֹא אֶל פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד, אֵין חַיָּיבִין עָלָיו. הָרוֹבֵעַ, וְהַנִּרְבָּע, וְהַמּוּקְצֶה, וְהַנֶּעֱבָד, וְהַמְּחִיר, וְהָאֶתְנַן, וְהַכִּלְאַיִם, וְהַטְּרֵיפָה, וְיוֹצֵא דּוֹפֶן; שֶׁהִקְרִיבָן בַּחוּץ – פָּטוּר. שֶׁנֶּאֱמַר: ״לִפְנֵי מִשְׁכַּן ה׳״ – כֹּל שֶׁאֵין רָאוּי לָבֹא לִפְנֵי מִשְׁכַּן ה׳, אֵין חַיָּיבִין עָלָיו. בַּעֲלֵי מוּמִין – בֵּין בַּעֲלֵי מוּמִין קְבוּעִין, בֵּין בַּעֲלֵי מוּמִין עוֹבְרִין; שֶׁהִקְרִיבָן בַּחוּץ – פָּטוּר. רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר: בַּעֲלֵי מוּמִין קְבוּעִין – פָּטוּר, בַּעֲלֵי מוּמִין עוֹבְרִין – חַיָּיב בְּלֹא תַעֲשֶׂה. תּוֹרִים שֶׁלֹּא הִגִּיעַ זְמַנָּן, וּבְנֵי יוֹנָה שֶׁעָבַר זְמַנָּן, שֶׁהִקְרִיבָן בַּחוּץ – פָּטוּר. רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר: בְּנֵי יוֹנָה שֶׁעָבַר זְמַנָּן – פָּטוּר, וְתוֹרִים שֶׁלֹּא הִגִּיעַ זְמַנָּן – בְּלֹא תַעֲשֶׂה. אוֹתוֹ וְאֶת בְּנוֹ וּמְחוּסַּר זְמַן – פָּטוּר. רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר: הֲרֵי זֶה בְּלֹא תַעֲשֶׂה; שֶׁרַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר: כׇּל שֶׁהוּא רָאוּי לָבֹא לְאַחַר זְמַן – הֲרֵי זֶה בְּלֹא תַּעֲשֶׂה וְאֵין בּוֹ כָּרֵת. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: כֹּל שֶׁאֵין בּוֹ כָּרֵת – אֵין בּוֹ לֹא תַעֲשֶׂה. מְחוּסַּר זְמַן – בֵּין בְּגוּפוֹ, בֵּין בִּבְעָלָיו. אֵיזֶהוּ מְחוּסַּר זְמַן בִּבְעָלָיו? הַזָּב וְהַזָּבָה וְהַיּוֹלֶדֶת וְהַמְּצוֹרָע, שֶׁהִקְרִיבוּ חַטָּאתָם וַאֲשָׁמָם בַּחוּץ – פְּטוּרִין. עוֹלוֹתֵיהֶן וְשַׁלְמֵיהֶן בַּחוּץ – חַיָּיבִין. הַמַּעֲלֶה מִבְּשַׂר חַטָּאת, מִבְּשַׂר אָשָׁם, מִבְּשַׂר קׇדְשֵׁי קָדָשִׁים, מִבְּשַׂר קָדָשִׁים קַלִּים, וּמוֹתַר הָעוֹמֶר, וּשְׁתֵּי הַלֶּחֶם, וְלֶחֶם הַפָּנִים, וּשְׁיָרֵי מְנָחוֹת; וְהַיּוֹצֵק, וְהַפּוֹתֵת, וְהַבּוֹלֵל, וְהַמּוֹלֵחַ, וְהַמֵּנִיף, וְהַמַּגִּישׁ; וְהַמְסַדֵּר אֶת הַשּׁוּלְחָן, וְהַמֵּטִיב אֶת הַנֵּרוֹת, וְהַקּוֹמֵץ, וְהַמְקַבֵּל דָּמִים בַּחוּץ – פָּטוּר. וְאֵין חַיָּיבִין עָלָיו לֹא מִשּׁוּם זָרוּת, וְלֹא מִשּׁוּם טוּמְאָה, וְלֹא מִשּׁוּם מְחוּסַּר בְּגָדִים, וְלֹא מִשּׁוּם שֶׁלֹּא רְחוּץ יָדַיִם וְרַגְלַיִם. עַד שֶׁלֹּא הוּקַם הַמִּשְׁכָּן – הָיוּ הַבָּמוֹת מוּתָּרוֹת, וַעֲבוֹדָה בִּבְכוֹרוֹת; וּמִשֶּׁהוּקַם הַמִּשְׁכָּן – נֶאֶסְרוּ הַבָּמוֹת, וַעֲבוֹדָה בַּכֹּהֲנִים. קׇדְשֵׁי קֳדָשִׁים נֶאֱכָלִין לִפְנִים מִן הַקְּלָעִים, וְקָדָשִׁים קַלִּים בְּכׇל מַחֲנֵה יִשְׂרָאֵל. בָּאוּ לַגִּלְגָּל – הוּתְּרוּ הַבָּמוֹת; קׇדְשֵׁי קֳדָשִׁים נֶאֱכָלִין לִפְנִים מִן הַקְּלָעִים, וְקָדָשִׁים קַלִּים בְּכׇל מָקוֹם. בָּאוּ לְשִׁילֹה – נֶאֶסְרוּ הַבָּמוֹת. וְלֹא הָיָה שָׁם תִּקְרָה; אֶלָּא בֵּית אֲבָנִים בִּלְבָד מִלְּמַטָּן, וְהַיְּרִיעוֹת מִלְּמַעְלָן; וְהִיא הָיְתָה ״מְנוּחָה״. קׇדְשֵׁי קֳדָשִׁים נֶאֱכָלִין לִפְנִים מִן הַקְּלָעִים, וְקָדָשִׁים קַלִּים וּמַעֲשֵׂר שֵׁנִי בְּכׇל הָרוֹאֶה. בָּאוּ לְנוֹב וְגִבְעוֹן – הוּתְּרוּ הַבָּמוֹת. קׇדְשֵׁי קֳדָשִׁים נֶאֱכָלִין לִפְנִים מִן הַקְּלָעִים, וְקָדָשִׁים קַלִּים בְּכׇל עָרֵי יִשְׂרָאֵל. בָּאוּ לִירוּשָׁלַיִם – נֶאֶסְרוּ הַבָּמוֹת וְלֹא הָיָה לָהֶן הֶיתֵּר, וְהִיא הָיְתָה ״נַחֲלָה״. קׇדְשֵׁי קֳדָשִׁים נֶאֱכָלִין לִפְנִים מִן הַקְּלָעִים, קָדָשִׁים קַלִּים וּמַעֲשֵׂר שֵׁנִי לִפְנִים מִן הַחוֹמָה. כׇּל הַקֳּדָשִׁים שֶׁהִקְדִּישָׁן בִּשְׁעַת אִיסּוּר הַבָּמוֹת, וְהִקְרִיבָן בִּשְׁעַת אִיסּוּר הַבָּמוֹת מִבַּחוּץ – הֲרֵי אֵלּוּ בַּעֲשֵׂה וְלֹא תַעֲשֶׂה, וְחַיָּיבִין עָלָיו כָּרֵת. הִקְדִּישָׁן בִּשְׁעַת הֶיתֵּר הַבָּמוֹת, וְהִקְרִיבָן בִּשְׁעַת אִיסּוּר הַבָּמוֹת בַּחוּץ – הֲרֵי אֵלּוּ בַּעֲשֵׂה וְלֹא תַעֲשֶׂה, וְאֵין חַיָּיבִין עֲלֵיהֶן כָּרֵת. הִקְדִּישָׁן בִּשְׁעַת אִיסּוּר הַבָּמוֹת, וְהִקְרִיבָן בִּשְׁעַת הֶיתֵּר הַבָּמוֹת – הֲרֵי אֵלּוּ בַּעֲשֵׂה, וְאֵין בָּהֶן לֹא תַעֲשֶׂה. וְאֵלּוּ קָדָשִׁים קְרֵבִין בַּמִּשְׁכָּן: קָדָשִׁים שֶׁהוּקְדְּשׁוּ לְמִשְׁכָּן, קׇרְבְּנוֹת צִיבּוּר קְרֵבִין בַּמִּשְׁכָּן, וְקׇרְבְּנוֹת הַיָּחִיד בְּבָמָה. קׇרְבְּנוֹת הַיָּחִיד שֶׁהוּקְדְּשׁוּ לַמִּשְׁכָּן – יַקְרִיבוּ בַּמִּשְׁכָּן, וְאִם הִקְרִיבָן בְּבָמָה – פָּטוּר. וּמָה בֵּין בָּמַת יָחִיד לְבָמַת צִיבּוּר? סְמִיכָה, וּשְׁחִיטַת צָפוֹן, וּמַתַּן סָבִיב, וּתְנוּפָה, וְהַגָּשָׁה. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: אֵין מִנְחָה בְּבָמָה, וְכִיהוּן, וּבִגְדֵי שָׁרֵת, וּכְלֵי שָׁרֵת, וְרֵיחַ נִיחוֹחַ, וּמְחִיצָה לְדָמִים, וְרִיחוּץ יָדַיִם וְרַגְלַיִם. אֲבָל הַזְּמַן, הַנּוֹתָר וְהַטָּמֵא – שָׁוִין בָּזֶה וּבָזֶה. גְּמָ׳ מַאי חוּץ מִגִּתָּהּ? אָמַר רֵישׁ לָקִישׁ: חוּץ מִמָּקוֹם הַבָּדוּק לָהּ. אָמַר לוֹ רַבִּי יוֹחָנָן: וַהֲלֹא כׇּל אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל בְּדוּקָה הִיא! אֶלָּא אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: כְּגוֹן שֶׁשְּׁחָטָהּ לִפְנִים מִן חוֹמַת יְרוּשָׁלַיִם. וְלוֹקְמַהּ כְּגוֹן שֶׁשְּׁחָטָהּ חוּץ לַחוֹמָה שֶׁלֹּא כְּנֶגֶד הַפֶּתַח! דְּאָמַר רַב אַדָּא בַּר אַהֲבָה: שְׁחָטָהּ שֶׁלֹּא כְּנֶגֶד הַפֶּתַח – פְּסוּלָה, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וְשָׁחַט... וְהִזָּה״ – מָה הַזָּאָתָהּ כְּנֶגֶד הַפֶּתַח, אַף שְׁחִיטָתָהּ כְּנֶגֶד הַפֶּתַח. וְכִי תֵּימָא דְּלָא מַקֵּישׁ, וְהָא אִתְּמַר: שְׁחָטָהּ שֶׁלֹּא כְּנֶגֶד הַפֶּתַח – רַבִּי יוֹחָנָן אוֹמֵר: פְּסוּלָה – ״וְשָׁחַט... וְהִזָּה״. רֵישׁ לָקִישׁ אָמַר: כְּשֵׁרָה – ״אֶל מִחוּץ לַמַּחֲנֶה וְשָׁחַט״. וְאִיתְּמַר נָמֵי, שְׂרָפָהּ שֶׁלֹּא כְּנֶגֶד הַפֶּתַח – רַבִּי יוֹחָנָן אָמַר: פְּסוּלָה, וְרַבִּי אוֹשַׁעְיָא אָמַר: כְּשֵׁרָה. רַבִּי יוֹחָנָן אָמַר פְּסוּלָה – ״וְשָׂרַף... וְהִזָּה״. וְרַבִּי אוֹשַׁעְיָא אָמַר כְּשֵׁרָה – ״עַל פִּרְשָׁהּ יִשְׂרֹף״; מְקוֹם שֶׁפּוֹרֶשֶׁת לְמִיתָה, שָׁם תְּהֵא שְׂרֵיפָתָהּ. אָמְרִי: לָא מִיבַּעְיָא קָאָמַר; לָא מִיבַּעְיָא חוּץ לַחוֹמָה – דְּרַחוֹקֵי רַחֲקַהּ; אֶלָּא אֲפִילּוּ לִפְנִים מִן הַחוֹמָה – דְּקָרוֹבֵי קָרְבַהּ, וְאֵימָא תִּתַּכְשַׁר – קָא מַשְׁמַע לַן. אָמַר מָר, אָמַר לוֹ רַבִּי יוֹחָנָן: וַהֲלֹא כׇּל אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל בְּדוּקָה הִיא. בְּמַאי קָמִיפַּלְגִי? מָר סָבַר: יָרַד מַבּוּל לְאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל, וּמָר סָבַר: לֹא יָרַד. אָמַר רַב נַחְמָן בַּר יִצְחָק, וּשְׁנֵיהֶם מִקְרָא אֶחָד דָּרְשׁוּ: ״בֶּן אָדָם אֱמׇר לָהּ אַתְּ אֶרֶץ לֹא מְטֹהָרָה הִיא לֹא גֻשְׁמָהּ בְּיוֹם זָעַם״. רַבִּי יוֹחָנָן סָבַר, אַתְמוֹהֵי מַתְמַהּ קְרָא: אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל, מִי לָא מְטוֹהָרָה אַתְּ?! כְּלוּם יָרְדוּ עָלַיִךְ גְּשָׁמִים בְּיוֹם זָעַם?! וְרֵישׁ לָקִישׁ סָבַר: כִּפְשָׁטֵיהּ – אָרֶץ לֹא מְטוֹהָרָה אַתְּ; מִי לֹא יָרְדוּ עָלַיִךְ גְּשָׁמִים בְּיוֹם זָעַם?! אֵיתִיבֵיהּ רֵישׁ לָקִישׁ לְרַבִּי יוֹחָנָן: חֲצֵירוֹת הָיוּ בִּירוּשָׁלַיִם בְּנוּיוֹת עַל הַסֶּלַע, וְתַחְתֵּיהֶן חָלוּל מִפְּנֵי קֶבֶר הַתְּהוֹם, וּמְבִיאִין נָשִׁים מְעוּבָּרוֹת וְיוֹלְדוֹת, וּמְגַדְּלוֹת שָׁם בְּנֵיהֶם לַפָּרָה. וּמְבִיאִין שְׁוָורִים, וְעַל גַּבֵּיהֶן דְּלָתוֹת, וְתִינוֹקוֹת יוֹשְׁבִין עֲלֵיהֶן, וְכוֹסוֹת שֶׁל אֶבֶן בְּיָדָן, וּמִלְּאוּ וְיָשְׁבוּ בִּמְקוֹמָן. אָמַר רַב הוּנָא בְּרֵיהּ דְּרַב יְהוֹשֻׁעַ: מַעֲלָה עָשׂוּ בַּפָּרָה. אֵיתִיבֵיהּ רַבִּי יוֹחָנָן לְרֵישׁ לָקִישׁ: פַּעַם אֶחָד מָצְאוּ עֲצָמוֹת בְּלִשְׁכַּת דִּיר הָעֵצִים, וּבִקְּשׁוּ לִגְזוֹר טוּמְאָה עַל יְרוּשָׁלַיִם. עָמַד רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ עַל רַגְלָיו וְאָמַר: לֹא בּוּשָׁה וּכְלִימָּה הִיא לָנוּ, שֶׁנִּגְזוֹר טוּמְאָה עַל עִיר אֲבוֹתֵינוּ?! אַיֵּה מֵתֵי מַבּוּל? אַיֵּה מֵתֵי נְבוּכַדְנֶצַּר? מִדְּקָאָמַר הָכִי, לָאו לְמֵימְרָא דְּלָא הֲווֹ? וּלְטַעְמָיךְ, הֲרוּגֵי נְבוּכַדְנֶצַּר הָכִי נָמֵי דְּלָא הֲווֹ?! אֶלָּא הֲווֹ, וּפַנִּינְהוּ; הָכָא נָמֵי – הֲווֹ וּפַנִּינְהוּ. וְאִי אִפַּנּוֹ, הָא אִיפְּנוֹ! נְהִי דְּאִיפַּנּוֹ מִירוּשָׁלַיִם, מִכּוּלַּהּ אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל לָא אִיפַּנּוֹ. אִיכָּא דְּאָמְרִי, אֵיתִיבֵיהּ רֵישׁ לָקִישׁ לְרַבִּי יוֹחָנָן: אַיֵּה מֵתֵי מַבּוּל? אַיֵּה מֵתֵי נְבוּכַדְנֶאצַּר? מַאי, לָאו מִדְּהָנֵי הֲווֹ – הָנֵי נָמֵי הֲווֹ? מִידֵּי אִירְיָא?! הָא כִּדְאִיתֵיהּ וְהָא כִּדְאִיתֵיהּ. אֵיתִיבֵיהּ: ״מִכֹּל אֲשֶׁר בֶּחָרָבָה מֵתוּ״ – בִּשְׁלָמָא לְדִידִי, דְּאָמֵינָא יָרַד מַבּוּל לְאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל – מִשּׁוּם הָכִי מֵתוּ. אֶלָּא לְדִידָךְ, אַמַּאי מֵתוּ? מִשּׁוּם הַבְלָא. כִּדְרַב חִסְדָּא, דְּאָמַר רַב חִסְדָּא: בְּרוֹתְחִין קִלְקְלוּ, וּבְרוֹתְחִין נִידּוֹנוּ; דִּכְתִיב הָכָא: ״וַיָּשֹׁכּוּ הַמָּיִם״, וּכְתִיב הָתָם: ״וַחֲמַת הַמֶּלֶךְ שָׁכָכָה״. אִיכָּא דְּאָמְרִי, אֵיתִיבֵיהּ רַבִּי יוֹחָנָן לְרֵישׁ לָקִישׁ: ״מִכֹּל אֲשֶׁר בֶּחָרָבָה מֵתוּ״ – בִּשְׁלָמָא לְדִידִי, דְּאָמֵינָא לֹא יָרַד מַבּוּל לְאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל – מִשּׁוּם הָכִי הֲוַי חָרָבָה. אֶלָּא לְדִידָךְ, מַאי חָרָבָה? חָרָבָה שֶׁהָיְתָה מֵעִיקָּרָא. וְאַמַּאי קָרֵי לֵיהּ חָרָבָה? כִּדְרַב חִסְדָּא. דְּאָמַר רַב חִסְדָּא: בְּדוֹר הַמַּבּוּל לֹא נִגְזְרָה גְּזֵרָה עַל דָּגִים שֶׁבַּיָּם, שֶׁנֶּאֱמַר: ״מִכֹּל אֲשֶׁר בֶּחָרָבָה מֵתוּ״ – וְלֹא דָּגִים שֶׁבַּיָּם. בִּשְׁלָמָא לְמַאן דְּאָמַר לֹא יָרַד מַבּוּל לְאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל – הַיְינוּ דְּקָם רֵימָא הָתָם. אֶלָּא לְמַאן דְּאָמַר יָרַד, רֵימָא הֵיכָא קָם? אָמַר רַבִּי יַנַּאי: גּוּרִיּוֹת הִכְנִיסוּ בַּתֵּיבָה. וְהָאָמַר רַבָּה בַּר בַּר חָנָה: לְדִידִי חֲזֵי לִי אוּרְזִילָא דְּרֵימָא בַּת בַּר יוֹמֵאּ, וְהָוֵי כְּהַר תָּבוֹר. וְהַר תָּבוֹר כַּמָּה הָוֵיא – אַרְבְּעִין פַּרְסֵי; מְשָׁכָא דְּצַוְּארֵיהּ – תְּלָתָא פַּרְסֵי, מַרְבַּעְתָּא דְּרֵישָׁא – פַּרְסָא וּפַלְגָא, רְמָא כַּבָּא וּסְכַר יַרְדְּנָא. אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: רֹאשׁוֹ הִכְנִיסוּ לַתֵּיבָה. וְהָאָמַר מָר: מַרְבַּעְתָּא דְּרֵישָׁא פַּרְסָא וּפַלְגָא! אֶלָּא רֹאשׁ חוֹטְמוֹ הִכְנִיסוּ לַתֵּיבָה. וְהָא אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: לֹא יָרַד מַבּוּל לְאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל! לְדִבְרֵי רֵישׁ לָקִישׁ קָאָמַר. וְהָא קָסָגְיָא תֵּיבָה! אָמַר רֵישׁ לָקִישׁ: קַרְנָיו קָשְׁרוּ בַּתֵּיבָה. וְהָאָמַר רַב חִסְדָּא: אַנְשֵׁי דּוֹר הַמַּבּוּל בְּרוֹתְחִין קִלְקְלוּ וּבְרוֹתְחִין נִידּוֹנוּ! וּלְטַעְמָיךְ, תֵּיבָה הֵיכִי סָגְיָא? וְעוֹד, עוֹג מֶלֶךְ הַבָּשָׁן הֵיכָא קָאֵי? אֶלָּא נֵס נַעֲשָׂה לָהֶם, שֶׁנִּצְטַנְּנוּ בְּצִידֵּי הַתֵּיבָה. וּלְרַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן לָקִישׁ – נְהִי נָמֵי דְּיָרַד מַבּוּל לְאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל; וְהָא לָא פָּשׁ! דְּאָמַר רֵישׁ לָקִישׁ: לָמָּה נִקְרָא שְׁמָהּ ״מְצוּלָה״? שֶׁכׇּל מֵתֵי מַבּוּל נִצְטַלְּלוּ שָׁם. וְרַבִּי יוֹחָנָן אָמַר: לָמָּה נִקְרָא שְׁמָהּ ״שִׁנְעָר״? שֶׁכׇּל מֵתֵי מַבּוּל נִנְעֲרוּ שָׁם. אִי אֶפְשָׁר דְּלָא אִידְּבַקוּ. אָמַר רַבִּי אֲבָהוּ: לָמָּה נִקְרָא שְׁמָהּ ״שִׁנְעָר״? שֶׁמְּנַעֶרֶת עֲשִׁירֶיהָ. וְהָא קָחָזֵינַן דְּהָווּ! תְּלָתָא דָּרֵי לָא מָשְׁכִי. אָמַר רַבִּי אַמֵּי: כָּל הָאוֹכֵל מֵעֲפָרָהּ שֶׁל בָּבֶל – כְּאִילּוּ אוֹכֵל בְּשַׂר אֲבוֹתָיו. תַּנְיָא נָמֵי הָכִי: כָּל הָאוֹכֵל מֵעֲפָרָהּ שֶׁל בָּבֶל – כְּאִילּוּ אוֹכֵל בְּשַׂר אֲבוֹתָיו. וְיֵשׁ אוֹמְרִים: כְּאִילּוּ אוֹכֵל שְׁקָצִים וּרְמָשִׂים. שָׂעִיר הַמִּשְׁתַּלֵּחַ. וּרְמִינְהִי: אוֹ ״קׇרְבָּן״ – שׁוֹמֵעַ אֲנִי אֲפִילּוּ קׇדְשֵׁי בֶּדֶק הַבַּיִת שֶׁנִּקְרְאוּ קׇרְבָּן, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וַנַּקְרֵב אֶת קׇרְבַּן ה׳״? תַּלְמוּד לוֹמַר: ״וְאֶל פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד לֹא הֱבִיאוֹ״ – מִי שֶׁרָאוּי לָבֹא בְּאֹהֶל מוֹעֵד; יָצְאוּ קׇדְשֵׁי בֶּדֶק הַבַּיִת – שֶׁאֵינָן רְאוּיִן. אוֹצִיא אֶת אֵלּוּ – שֶׁאֵינָן רְאוּיִן; וְלֹא אוֹצִיא אֶת שָׂעִיר הַמִּשְׁתַּלֵּחַ – שֶׁהוּא רָאוּי לָבֹא אֶל פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד! תַּלְמוּד לוֹמַר: ״לַה׳״ – לְהוֹצִיא שָׂעִיר הַמִּשְׁתַּלֵּחַ, שֶׁאֵינוֹ מְיוּחָד לַה׳. לָא קַשְׁיָא; כָּאן קוֹדֶם הַגְרָלָה, כָּאן לְאַחַר הַגְרָלָה. אַחַר הַגְרָלָה נָמֵי, הָאִיכָּא וִידּוּי! אֶלָּא אָמַר רַב מַנִּי: לָא קַשְׁיָא; כָּאן קוֹדֶם וִידּוּי, כָּאן לְאַחַר וִידּוּי. הָרוֹבֵעַ וְהַנִּרְבָּע. וְהָא נָמֵי תִּיפּוֹק לִי מִ״פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד״! בִּשְׁלָמָא רוֹבֵעַ וְנִרְבָּע – מַשְׁכַּחַתְּ לֵיהּ דְּאַקְדְּשִׁינְהוּ מֵעִיקָּרָא, וַהֲדַר רבעו אִירְבַעוּ. אֶלָּא מוּקְצֶה וְנֶעֱבָד – אֵין אָדָם אוֹסֵר דָּבָר שֶׁאֵינוֹ שֶׁלּוֹ! בְּקָדָשִׁים קַלִּים, וְאַלִּיבָּא דְּרַבִּי יוֹסֵי הַגְּלִילִי – דְּאָמַר: קָדָשִׁים קַלִּים מָמוֹן בְּעָלִים הוּא. דְּתַנְיָא: ״וּמָעֲלָה מַעַל בַּה׳״ – לְרַבּוֹת קֳדָשִׁים קַלִּים, שֶׁהֵן מָמוֹנוֹ. דִּבְרֵי רַבִּי יוֹסֵי הַגְּלִילִי. הִלְכָּךְ, רוֹבֵעַ וְנִרְבָּע – דְּבַר עֶרְוָה. מוּקְצֶה וְנֶעֱבָד – עֲבוֹדָה זָרָה, בְּקָדָשִׁים קַלִּים. אֶתְנַן, וּמְחִיר, כִּלְאַיִם, יוֹצֵא דּוֹפֶן – בִּוְלָדוֹת קָדָשִׁים. קָסָבַר: וַלְדֵי קָדָשִׁים – בַּהֲוָיָיתָן הֵן קְדוֹשִׁים. בַּעֲלֵי מוּמִין וְכוּ׳, אוֹתוֹ וְאֶת בְּנוֹ וְכוּ׳. וּצְרִיכִי; דְּאִי תְּנָא בַּעֲלֵי מוּמִין – מִשּׁוּם דִּמְאִיסִי; אֲבָל תּוֹרִין, דְּלָא מְאִיסִי – אֵימָא לָא, דְּמוֹדוּ לֵיהּ לְרַבִּי שִׁמְעוֹן; וְאִי תְּנָא תּוֹרִין – מִשּׁוּם דְּלָא חזו אִיחֲזוֹ וְאִידְּחוֹ; אֲבָל בַּעֲלֵי מוּמִין, דְּאִיחֲזוֹ וְאִידְּחוֹ – אֵימָא לָא, דְּמוֹדֵה לְהוּ רַבִּי שִׁמְעוֹן לְרַבָּנַן; וְאִי תְּנָא הָנֵי תַּרְתֵּי – מִשּׁוּם דִּפְסוּלָא דְּגוּפַיְיהוּ; אֲבָל אוֹתוֹ וְאֶת בְּנוֹ, דִּפְסוּלָא מֵעָלְמָא קָאָתֵי לַהּ – אֵימָא מוֹדוּ לֵיהּ רַבָּנַן לְרַבִּי שִׁמְעוֹן; צְרִיכָא. שֶׁהָיָה רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר: מַאי טַעְמָא דְּרַבִּי שִׁמְעוֹן? אָמַר רַבִּי אִילְעָא אָמַר רֵישׁ לָקִישׁ, דְּאָמַר קְרָא: ״לֹא תַעֲשׂוּן כְּכֹל אֲשֶׁר אֲנַחְנוּ עוֹשִׂים פֹּה הַיּוֹם״ – אֲמַר לְהוּ מֹשֶׁה לְיִשְׂרָאֵל: כִּי עָיְילִיתוּ לָאָרֶץ – יְשָׁרוֹת תַּקְרִיבוּ, חוֹבוֹת לֹא תַּקְרִיבוּ. וְגִלְגָּל לְגַבֵּי שִׁילֹה מְחוּסַּר זְמַן הוּא, וְקָאָמַר לְהוּ מֹשֶׁה: ״לֹא תַעֲשׂוּן״. אָמַר רַבִּי יִרְמְיָה לְרַבִּי זֵירָא: אִי הָכִי, מִילְקֵי נָמֵי לִילְקֵי! אַלְּמָה אָמַר רַבִּי זֵירָא: הַכָּתוּב נִתְּקוֹ לַעֲשֵׂה? הָנֵי מִילֵּי לְרַבָּנַן, לְרַבִּי שִׁמְעוֹן הָכִי נָמֵי. רַב נַחְמָן בַּר יִצְחָק אָמַר: פְּנִים דְּגִלְגָּל לְגַבֵּי שִׁילֹה – כְּחוּץ דָּמֵי. רַבָּה אָמַר: טַעְמֵיהּ דְּרַבִּי שִׁמְעוֹן – כִּדְתַנְיָא, רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר: מִנַּיִן לַזּוֹבֵחַ פֶּסַח בְּבָמַת יָחִיד בִּשְׁעַת אִיסּוּר הַבָּמוֹת, שֶׁהוּא בְּלֹא תַעֲשֶׂה? תַּלְמוּד לוֹמַר: ״לֹא תוּכַל לִזְבֹּחַ אֶת הַפָּסַח״. יָכוֹל אַף בִּשְׁעַת הֶיתֵּר הַבָּמוֹת כֵּן? תַּלְמוּד לוֹמַר: ״בְּאַחַד שְׁעָרֶיךָ״ – לֹא אָמַרְתִּי לְךָ אֶלָּא בְּשָׁעָה שֶׁכׇּל יִשְׂרָאֵל נִכְנָסִין בְּשַׁעַר אֶחָד. אֵימַת? אִי נֵימָא אַחַר חֲצוֹת – כָּרֵת נָמֵי מִחַיַּיב! אֶלָּא לָאו קוֹדֶם חֲצוֹת? לְעוֹלָם לְאַחַר חֲצוֹת, וּבִשְׁעַת הֶיתֵּר הַבָּמוֹת קָאֵי. וְהָא בִּשְׁעַת אִיסּוּר הַבָּמוֹת קָאָמַר! אִיסּוּר בָּמָה לוֹ, הֶיתֵּר בָּמָה לַחֲבֵירוֹ. מְחוּסַּר זְמַן כּוּ׳. וְהָנֵי בְּנֵי אֲשָׁמוֹת נִינְהוּ?! אָמַר זְעֵירִי: תְּנִי מְצוֹרָע בַּהֲדַיְיהוּ. עוֹלוֹתֵיהֶן וְשַׁלְמֵיהֶן. וְהָנֵי בְּנֵי שְׁלָמִים נִינְהוּ?! אָמַר רַב שֵׁשֶׁת: תְּנִי נָזִיר. דִּזְעֵירִי קַבְעוּהָ תַּנָּאֵי, דְּרַב שֵׁשֶׁת לָא קַבְעוּהָ תַּנָּאֵי. אָמַר רַבִּי חִלְקִיָּה דְּבֵי רַב טוֹבִי: לֹא שָׁנוּ אֶלָּא לִשְׁמוֹ; אֲבָל שֶׁלֹּא לִשְׁמוֹ – חַיָּיב, הוֹאִיל וְרָאוּי לְשֶׁלֹּא לִשְׁמוֹ בִּפְנִים. אִי הָכִי, לִשְׁמוֹ נָמֵי נִיחַיַּיב – הוֹאִיל וְרָאוּי לְשֶׁלֹּא לִשְׁמוֹ בִּפְנִים! בָּעֵי עֲקִירָה. מַתְקֵיף לַהּ רַב הוּנָא: וְכִי יֵשׁ לְךָ דָּבָר שֶׁאֵינוֹ כָּשֵׁר לִשְׁמוֹ, וְכָשֵׁר שֶׁלֹּא לִשְׁמוֹ?! וְלֹא?! וַהֲרֵי פֶּסַח בִּשְׁאָר יְמוֹת הַשָּׁנָה – דְּאֵינוֹ כָּשֵׁר לִשְׁמוֹ, וְכָשֵׁר שֶׁלֹּא לִשְׁמוֹ! פֶּסַח בִּשְׁאָר יְמוֹת הַשָּׁנָה – שְׁלָמִים נִינְהוּ. לֵימָא מְסַיַּיע לֵיהּ: יָכוֹל שֶׁאֲנִי מוֹצִיא אַף עוֹלַת מְחוּסַּר זְמַן בִּבְעָלִים, וַאֲשַׁם נָזִיר וַאֲשַׁם מְצוֹרָע? תַּלְמוּד לוֹמַר: ״שׁוֹר״ – מִכׇּל מָקוֹם, ״כֶּשֶׂב״ – מִכׇּל מָקוֹם, ״עֵז״ – מִכׇּל מָקוֹם. וְאִילּוּ חַטָּאת – שַׁיְּירַהּ; בְּמַאי עָסְקִינַן? אִילֵימָא בִּזְמַנּוֹ – מַאי אִירְיָא אָשָׁם? אֲפִילּוּ חַטָּאת נָמֵי! אֶלָּא שֶׁלֹּא לִזְמַנּוֹ. וּבְמַאי? אִילֵימָא לִשְׁמוֹ – אָשָׁם אַמַּאי חַיָּיב? אֶלָּא לָאו שֶׁלֹּא לִשְׁמוֹ? לְעוֹלָם בִּזְמַנּוֹ וְשֶׁלֹּא לִשְׁמוֹ; וְרַבִּי אֱלִיעֶזֶר הִיא, דְּאָמַר: מַקְּשִׁינַן אָשָׁם לְחַטָּאת. וּתְנָא טָפֵל, וְהוּא הַדִּין עִיקָּר. תָּא שְׁמַע: יָכוֹל שֶׁאֲנִי מְרַבֶּה עוֹלַת מְחוּסַּר זְמַן – בְּגוּפָהּ, וְחַטָּאת – בֵּין בְּגוּפָהּ בֵּין בִּבְעָלִים? תַּלְמוּד לוֹמַר: ״וְאֶל פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד״ – כֹּל שֶׁאֵינוֹ רָאוּי לָבֹא בְּפֶתַח אֹהֶל מוֹעֵד, אֵין חַיָּיבִין עֲלֵיהֶן. וְאִילּוּ אָשָׁם – שַׁיְּירֵהּ; בְּמַאי עָסְקִינַן? אִילֵימָא לִשְׁמוֹ – אָשָׁם נָמֵי לִיפְטְרֵיהּ! אֶלָּא לָאו שֶׁלֹּא לִשְׁמוֹ? לְעוֹלָם שֶׁלֹּא לִשְׁמוֹ, וְרַבִּי אֱלִיעֶזֶר הִיא – דְּמַקֵּישׁ אָשָׁם לְחַטָּאת. תְּנָא עִיקָּר, וְכׇל שֶׁכֵּן לְטָפֵל. תָּא שְׁמַע: דְּכִי אֲתָא רַב דִּימִי אָמַר, תָּנָא דְּבֵי רַבִּי לֵיוַאי: יָכוֹל שֶׁאֲנִי מוֹצִיא אַף עוֹלַת מְחוּסַּר זְמַן בִּבְעָלִים, אֲשַׁם נָזִיר וַאֲשַׁם מְצוֹרָע; מִנַּיִן? וְנָסֵיב לְהוּ תַּלְמוּדָא לְחִיּוּבָא, וְלָא יָדַעְנָא מַאי הִיא. מַאי תַּלְמוּדָא? אָמַר רָבִינָא: ״שׁוֹר״ – מִכׇּל מָקוֹם, ״כֶּשֶׂב״ – מִכׇּל מָקוֹם, ״עֵז״ – מִכׇּל מָקוֹם. הָא מַאי רוּמְיָא? כִּדְאָמְרַתְּ! אָמַר רַב נַחְמָן: מִשּׁוּם דְּרָמֵי דְּתָנָא דְּבֵי רַבִּי לֵיוַאי אַדְּתָנֵי לֵוִי: אֲשַׁם נָזִיר וַאֲשַׁם מְצוֹרָע שֶׁשְּׁחָטָן שֶׁלֹּא לִשְׁמָן – כְּשֵׁירִין, וְלֹא עָלוּ לַבְּעָלִים לְשׁוּם חוֹבָה. שְׁחָטָן מְחוּסַּר זְמַן בִּבְעָלִים, אוֹ שֶׁהָיוּ בְנֵי שְׁתֵּי שָׁנִים וּשְׁחָטָן – פְּסוּלִין. וּמְשַׁנֵּי רַב דִּימִי: לָא קַשְׁיָא; כָּאן לִשְׁמוֹ, כָּאן שֶׁלֹּא לִשְׁמוֹ. רַב אָשֵׁי רָמֵי מַתְנִיתִין אַבָּרַיְיתָא, וּמְשַׁנֵּי: כָּאן לִשְׁמוֹ, וְכָאן שֶׁלֹּא לִשְׁמוֹ. לֵימָא תֶּיהְוֵי תְּיוּבְתֵּיהּ דְּרַב הוּנָא? אָמַר לְךָ רַב הוּנָא: הָכָא בְּמַאי עָסְקִינַן – כְּגוֹן שֶׁהִפְרִישׁ שְׁתֵּי אֲשָׁמוֹת לְאַחְרָיוּת, דְּחַד מִינַּיְיהוּ מֵעִיקָּרָא עוֹלָה הִיא; כִּדְרַב הוּנָא אָמַר רַב. דְּאָמַר רַב הוּנָא אָמַר רַב: אָשָׁם שֶׁנִּיתַּק לִרְעִיָּה, וּשְׁחָטוֹ סְתָם – כָּשֵׁר לָעוֹלָה. הַמַּעֲלֶה מִבְּשַׂר חַטָּאת וְכוּ׳. תָּנוּ רַבָּנַן: מִנַּיִן לַמַּעֲלֶה מִבְּשַׂר חַטָּאת, וּמִבְּשַׂר אָשָׁם, וּמִבְּשַׂר קׇדְשֵׁי קָדָשִׁים, וּמִבְּשַׂר קָדָשִׁים קַלִּים, וּמִמּוֹתַר הָעוֹמֶר, וּשְׁתֵּי הַלֶּחֶם, וְלֶחֶם הַפָּנִים, וּשְׁיָרֵי מְנָחוֹת – שֶׁפָּטוּר? תַּלְמוּד לוֹמַר: ״עוֹלָה״ – מָה עוֹלָה שֶׁהִיא רְאוּיָה לְהַעֲלָאָה, אַף כֹּל שֶׁרְאוּיָה לְהַעֲלָאָה. מִנַּיִן שֶׁאַף הַיּוֹצֵק, וְהַבּוֹלֵל, וְהַפּוֹתֵת, וְהַמּוֹלֵחַ, וְהַמֵּנִיף, וְהַמַּגִּישׁ, וְהַמְסַדֵּר הַשֻּׁלְחָן, וְהַמֵּטִיב אֶת הַנֵּרוֹת, וְהַקּוֹמֵץ, וְהַמְקַבֵּל בַּחוּץ – שֶׁפָּטוּר? תַּלְמוּד לוֹמַר: ״אֲשֶׁר יַעֲלֶה עוֹלָה אוֹ זָבַח״ – מָה הַעֲלָאָה שֶׁהִיא גְּמַר עֲבוֹדָה, אַף כֹּל שֶׁהוּא גְּמַר עֲבוֹדָה. עַד שֶׁלֹּא הוּקַם הַמִּשְׁכָּן וְכוּ׳. יָתֵיב רַב הוּנָא בַּר רַב קַטִּינָא קַמֵּיהּ דְּרַב חִסְדָּא, וְקָא קָרֵי: ״וַיִּשְׁלַח אֶת נַעֲרֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל״. אֲמַר לֵיהּ, הָכִי אָמַר רַבִּי אַסִּי: קָרְבוּ וּפָסְקוּ. סְבַר לְאוֹתוֹבֵיהּ מִמַּתְנִיתִין; שַׁמְעֵיהּ דְּקָאָמַר מִשְּׁמֵיהּ דְּרַב אַדָּא בַּר אַהֲבָה: עוֹלָה שֶׁהִקְרִיבוּ יִשְׂרָאֵל בַּמִּדְבָּר – אֵינָהּ טְעוּנָה הֶפְשֵׁט וְנִיתּוּחַ; אוֹתְבֵיהּ בָּרַיְיתָא דְּשָׁוְיָא בְּכוּלְּהוּ. דְּתַנְיָא: עַד שֶׁלֹּא הוּקַם הַמִּשְׁכָּן – הַבָּמוֹת מוּתָּרוֹת, וַעֲבוֹדָה בִּבְכוֹרוֹת, וְהַכֹּל כְּשֵׁירִין לְהִקָּרֵיב; בְּהֵמָה, חַיָּה וָעוֹף, זְכָרִים וּנְקֵבוֹת, תְּמִימִין וּבַעֲלֵי מוּמִין, טְהוֹרִין אֲבָל לֹא טְמֵאִין. וְהַכֹּל קָרְבוּ עוֹלוֹת. וְעוֹלָה שֶׁהִקְרִיבוּ יִשְׂרָאֵל בַּמִּדְבָּר – טְעוּנָה הֶפְשֵׁט וְנִיתּוּחַ. וְגוֹיִם בִּזְמַן הַזֶּה רַשָּׁאִין לַעֲשׂוֹת כֵּן. תַּנָּאֵי הִיא; דְּתַנְיָא: ״וְגַם הַכֹּהֲנִים הַנִּגָּשִׁים אֶל ה׳ יִתְקַדָּשׁוּ״ – רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן קׇרְחָה אוֹמֵר: זוֹ פְּרִישׁוּת בְּכוֹרוֹת. רַבִּי אוֹמֵר: זוֹ פְּרִישׁוּת נָדָב וַאֲבִיהוּא. בִּשְׁלָמָא לְמַאן דְּאָמַר זוֹ פְּרִישׁוּת נָדָב וַאֲבִיהוּא – הַיְינוּ דִּכְתִיב: ״הוּא אֲשֶׁר דִּבֶּר ה׳ לֵאמֹר בִּקְרֹבַי אֶקָּדֵשׁ״. אֶלָּא לְמַאן דְּאָמַר זוֹ פְּרִישׁוּת בְּכוֹרוֹת – הֵיכָא רְמִיזָא? דִּכְתִיב: ״וְנֹעַדְתִּי שָׁמָּה לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל וְנִקְדַּשׁ בִּכְבֹדִי״ – אַל תִּקְרֵי ״בִּכְבוֹדִי״, אֶלָּא ״בִּמְכוּבָּדַיי בִּכְבוּדַיי״. דָּבָר זֶה אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְמֹשֶׁה וְלֹא יָדְעוּ, עַד שֶׁמֵּתוּ בְּנֵי אַהֲרֹן. כֵּיוָן שֶׁמֵּתוּ בְּנֵי אַהֲרֹן, אָמַר לוֹ: אַהֲרֹן אָחִי, לֹא מֵתוּ בָּנֶיךָ אֶלָּא לְהַקְדִּישׁ שְׁמוֹ שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא. כֵּיוָן שֶׁיָּדַע אַהֲרֹן שֶׁבָּנָיו יְדוּעֵי מָקוֹם הֵן, שָׁתַק וְקִבֵּל שָׂכָר; שֶׁנֶּאֱמַר: ״וַיִּדֹּם אַהֲרֹן״. וְכֵן בְּדָוִד הוּא אוֹמֵר: ״דּוֹם לַה׳ וְהִתְחוֹלֵל לוֹ״ – אַף עַל פִּי שֶׁמַּפִּיל לְךָ חֲלָלִים חֲלָלִים, אַתְּ שְׁתוֹק. וְכֵן בִּשְׁלֹמֹה הוּא אוֹמֵר: ״עֵת לַחֲשׁוֹת וְעֵת לְדַבֵּר״ – פְּעָמִים שֶׁשּׁוֹתֵק וּמְקַבֵּל שָׂכָר עַל הַשְּׁתִיקָה, פְּעָמִים מְדַבֵּר וּמְקַבֵּל שָׂכָר עַל הַדִּבּוּר. וְהַיְינוּ דְּאָמַר רַבִּי חִיָּיא בַּר אַבָּא אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן, מַאי דִּכְתִיב: ״נוֹרָא אֱלֹהִים מִמִּקְדָּשֶׁךָ״? אַל תִּיקְרֵי ״מִמִּקְדָּשֶׁךָ״ אֶלָּא ״מִמְּקוּדָּשֶׁיךָ״ – בְּשָׁעָה שֶׁעוֹשֶׂה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא דִּין בִּקְדוֹשָׁיו, מִתְיָירֵא וּמִתְעַלֶּה וּמִתְהַלֵּל. אֶלָּא קַשְׁיָא עוֹלָה! תְּרֵי תַּנָּאֵי הִיא; דְּתַנְיָא, רַבִּי יִשְׁמָעֵאל אוֹמֵר: כְּלָלוֹת נֶאֶמְרוּ בְּסִינַי, וּפְרָטוֹת בְּאֹהֶל מוֹעֵד. רַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר: כְּלָלוֹת וּפְרָטוֹת נֶאֶמְרוּ בְּסִינַי, וְנִשְׁנוּ בְּאֹהֶל מוֹעֵד, וְנִשְׁתַּלְּשׁוּ בְּעַרְבוֹת מוֹאָב. אָמַר מָר: הַכֹּל כְּשֵׁירִין לְהַקְרִיב. מְנָא הָנֵי מִילֵּי? אָמַר רַב הוּנָא, דְּאָמַר קְרָא: ״וַיִּבֶן נֹחַ מִזְבֵּחַ לַה׳ וַיִּקַּח מִכֹּל הַבְּהֵמָה הַטְּהוֹרָה וּמִכׇּל עוֹף הַטָּהוֹר״; בְּהֵמָה – כְּמַשְׁמָעוֹ. חַיָּה – בִּכְלַל בְּהֵמָה. זְכָרִים וּנְקֵבוֹת, תְּמִימִין וּבַעֲלֵי מוּמִין – דְּאָמַר מָר: תַּמּוּת וְזַכְרוּת בִּבְהֵמָה, וְאֵין תַּמּוּת וְזַכְרוּת בְּעוֹפוֹת. וְאִיתַּקַּשׁ בְּהֵמָה לְעוֹף. תְּמִימִין וּבַעֲלֵי מוּמִין – לְאַפּוֹקֵי מְחוּסַּר אֵבֶר, דְּלָא. אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר: מִנַּיִן לִמְחוּסַּר אֵבֶר שֶׁנֶּאֱסַר לִבְנֵי נֹחַ? תַּלְמוּד לוֹמַר: ״וּמִכׇּל הָחַי מִכׇּל בָּשָׂר״ – אָמְרָה תּוֹרָה: הָבֵא בְּהֵמָה שֶׁחַיִּין רָאשֵׁי אֵיבָרִין שֶׁלָּהּ. וְדִילְמָא לְמַעוֹטֵי טְרֵיפָה? הָהוּא מִ״לְּחַיּוֹת זֶרַע״ נָפְקָא. הָנִיחָא לְמַאן דְּאָמַר טְרֵיפָה אֵינָהּ יוֹלֶדֶת, אֶלָּא לְמַאן דְּאָמַר טְרֵיפָה יוֹלֶדֶת – מַאי אִיכָּא לְמֵימַר? הָאָמַר קְרָא: ״אִתָּךְ״ – בְּדוֹמִין לָךְ. וְדִילְמָא נֹחַ גּוּפֵיהּ טְרֵיפָה הֲוָה? ״תָּמִים״ כְּתִיב בֵּיהּ. וְדִילְמָא תָּמִים בִּדְרָכָיו? ״צַדִּיק״ כְּתִיב בֵּיהּ. וְדִילְמָא ״תָּמִים״ – בִּדְרָכָיו, ״צַדִּיק״ – בְּמַעֲשָׂיו? אִי סָלְקָא דַּעְתָּךְ דְּנֹחַ גּוּפֵיהּ טְרֵיפָה הֲוָה, מִי קָאָמַר לֵיהּ לְנֹחַ: דִּכְוָותָךְ עַיֵּיל, שְׁלֵמִים לָא תְּעַיֵּיל?! וּמֵאַחַר דְּנָפְקָא לַן מֵ״אִתָּךְ״, ״לְחַיּוֹת זֶרַע״ לְמָה לִי? מַהוּ דְּתֵימָא: ״אִתָּךְ״ – לְצַוְתָּא בְּעָלְמָא, אֲפִילּוּ זָקֵן אֲפִילּוּ סָרִיס; קָמַשְׁמַע לַן. טְהוֹרִין אֲבָל לֹא טְמֵאִין. וּמִי הֲווֹ טְמֵאִין וּטְהוֹרִין בְּהַהִיא שַׁעְתָּא?! אָמַר רַבִּי שְׁמוּאֵל בַּר נַחְמָנִי אָמַר רַבִּי יוֹנָתָן: מֵאוֹתָן שֶׁלֹּא נֶעֶבְדָה בָּהֶן עֲבֵירָה. מְנָא הֲווֹ יָדְעִי? כִּדְרַב חִסְדָּא. דְּאָמַר רַב חִסְדָּא: הֶעֱבִירָן לִפְנֵי הַתֵּיבָה; כֹּל שֶׁהַתֵּיבָה קוֹלַטְתָּן – בְּיָדוּעַ שֶׁהוּא טָהוֹר, אֵין הַתֵּיבָה קוֹלַטְתָּן – בְּיָדוּעַ שֶׁהֵן טְמֵאִין. רַבִּי אֲבָהוּ אָמַר, אָמַר קְרָא: ״וְהַבָּאִים זָכָר וּנְקֵבָה״ – הַבָּאִין מֵאֲלֵיהֶן. אָמַר מָר: וְהַכֹּל קָרְבוּ עוֹלוֹת. עוֹלוֹת אִין, שְׁלָמִים לָא. וְהָא כְּתִיב: ״וַיִּזְבְּחוּ זְבָחִים שְׁלָמִים לַה׳ פָּרִים״! אֶלָּא אֵימָא: הַכֹּל קָרְבוּ עוֹלוֹת וּשְׁלָמִים. וְהָתַנְיָא: אֲבָל שְׁלָמִים לָא, כִּי אִם עוֹלוֹת. עוֹלוֹת אִין, שְׁלָמִים לָא! כְּמַאן דְּאָמַר לֹא קֵרְבוּ שְׁלָמִים בְּנֵי נֹחַ – דְּאִיתְּמַר: רַבִּי אֶלְעָזָר וְרַבִּי יוֹסֵי בַּר חֲנִינָא, חַד אָמַר: קֵרְבוּ שְׁלָמִים בְּנֵי נֹחַ, וְחַד אָמַר: לֹא קֵרְבוּ. מַאי טַעְמָא דְּמַאן דְּאָמַר קֵרְבוּ שְׁלָמִים בְּנֵי נֹחַ? דִּכְתִיב: ״וְהֶבֶל הֵבִיא גַם הוּא מִבְּכוֹרוֹת צֹאנוֹ וּמֵחֶלְבֵהֶן״ – אֵיזֶהוּ דָּבָר שֶׁחֶלְבּוֹ קָרֵב לְגַבֵּי מִזְבֵּחַ, וְאֵין כּוּלּוֹ קָרֵב לְגַבֵּי מִזְבֵּחַ? הֱוֵי אוֹמֵר: זֶה שְׁלָמִים. מַאי טַעְמָא דְּמַאן דְּאָמַר לֹא קֵרְבוּ? דִּכְתִיב: ״עוּרִי צָפוֹן וּבוֹאִי תֵימָן״ – תִּתְנַעֵר אוּמָּה שֶׁמַּעֲשֶׂיהָ בַּצָּפוֹן, וְתָבוֹא אוּמָּה שֶׁמַּעֲשֶׂיהָ בַּצָּפוֹן וּבַדָּרוֹם. וּמָר נָמֵי, הָכְתִיב: ״וּמֵחֶלְבֵיהֶן״! מִשַּׁמִּנֵיהוֹן דִּידְהוּ. וּמָר נָמֵי, הָכְתִיב: ״עוּרִי צָפוֹן״! הָהוּא בְּקִיבּוּץ גָּלִיּוֹת הוּא דִּכְתִיב. וְהָא כְּתִיב: ״וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה גַּם אַתָּה תִּתֵּן בְּיָדֵינוּ זְבָחִים וְעֹלֹת וְעָשִׂינוּ לַה׳ אֱלֹהֵינוּ״! זְבָחִים לַאֲכִילָה, וְעוֹלוֹת לְהַקְרָבָה. וְהָא כְּתִיב: ״וַיִּקַּח יִתְרוֹ חֹתֵן מֹשֶׁה עוֹלָה וּזְבָחִים״! הַהוּא לְאַחַר מַתַּן תּוֹרָה הוּא דִּכְתִיב. הָנִיחָא לְמַאן דְּאָמַר: יִתְרוֹ אַחַר מַתַּן תּוֹרָה הָיָה; אֶלָּא לְמַאן דְּאָמַר: יִתְרוֹ קוֹדֶם מַתַּן תּוֹרָה הָיָה – מַאי אִיכָּא לְמֵימַר? דְּאִיתְּמַר: בְּנֵי רַבִּי חִיָּיא וְרַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי; חַד אָמַר: יִתְרוֹ קוֹדֶם מַתַּן תּוֹרָה הָיָה, וְחַד אָמַר: יִתְרוֹ אַחַר מַתַּן תּוֹרָה הָיָה. לְמַאן דְּאָמַר יִתְרוֹ קוֹדֶם מַתַּן תּוֹרָה הָיָה – קָסָבַר שְׁלָמִים הִקְרִיבוּ בְּנֵי נֹחַ. כְּתַנָּאֵי: ״וַיִּשְׁמַע יִתְרוֹ כֹהֵן מִדְיָן״ – מָה שְׁמוּעָה שָׁמַע, וּבָא וְנִתְגַּיֵּיר? רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ אוֹמֵר: מִלְחֶמֶת עֲמָלֵק שָׁמַע, שֶׁהֲרֵי כְּתִיב בְּצִדּוֹ: ״וַיַּחֲלֹשׁ יְהוֹשֻׁעַ אֶת עֲמָלֵק וְאֶת עַמּוֹ לְפִי חָרֶב״. רַבִּי אֶלְעָזָר הַמּוֹדָעִי אוֹמֵר: מַתַּן תּוֹרָה שָׁמַע וּבָא, שֶׁכְּשֶׁנִּיתְּנָה תּוֹרָה לְיִשְׂרָאֵל הָיָה קוֹלוֹ הוֹלֵךְ מִסּוֹף הָעוֹלָם וְעַד סוֹפוֹ, וְכׇל מַלְכֵי אוּמּוֹת הָעוֹלָם אֲחָזָתַן רְעָדָה בְּהֵיכְלֵיהֶן וְאָמְרוּ שִׁירָה, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וּבְהֵיכָלוֹ כּוּלּוֹ אוֹמֵר כָּבוֹד״. נִתְקַבְּצוּ כּוּלָּם אֵצֶל בִּלְעָם הָרָשָׁע, וְאָמְרוּ לוֹ: מָה קוֹל הֶהָמוֹן אֲשֶׁר שָׁמַעְנוּ? שֶׁמָּא מַבּוּל בָּא לָעוֹלָם אָמַר לָהֶם – ״ה׳ לַמַּבּוּל יָשָׁב״? אָמַר לָהֶם: ״וַיֵּשֶׁב ה׳ מֶלֶךְ לְעוֹלָם״ – כְּבָר נִשְׁבַּע הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא שֶׁאֵינוֹ מֵבִיא מַבּוּל לָעוֹלָם. אָמְרוּ לוֹ: מַבּוּל שֶׁל מַיִם אֵינוֹ מֵבִיא, אֲבָל מַבּוּל שֶׁל אֵשׁ מֵבִיא – שֶׁנֶּאֱמַר: ״כִּי הִנֵּה בָּאֵשׁ ה׳ נִשְׁפָּט״. אָמַר לָהֶן: כְּבָר נִשְׁבַּע שֶׁאֵינוֹ מַשְׁחִית כׇּל בָּשָׂר. וּמֶה קוֹל הֶהָמוֹן הַזֶּה שֶׁשָּׁמַעְנוּ? אָמַר לָהֶם: חֶמְדָּה טוֹבָה יֵשׁ לוֹ בְּבֵית גְּנָזָיו, שֶׁהָיְתָה גְּנוּזָה אֶצְלוֹ תְּשַׁע מֵאוֹת שִׁבְעִים וְאַרְבָּעָה דּוֹרוֹת קוֹדֶם שֶׁנִּבְרָא הָעוֹלָם; וּבִיקֵּשׁ לִיתְּנָהּ לְבָנָיו, שֶׁנֶּאֱמַר: ״ה׳ עוֹז לְעַמּוֹ יִתֵּן״. מִיָּד פָּתְחוּ כּוּלָּם וְאָמְרוּ: ״ה׳ יְבָרֵךְ אֶת עַמּוֹ בַשָּׁלוֹם״. רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר: קְרִיעַת יַם סוּף שָׁמַע וּבָא, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וַיְהִי כִשְׁמֹעַ כׇּל מַלְכֵי הָאֱמֹרִי״. וְאַף רָחָב הַזּוֹנָה אָמְרָה לִשְׁלוּחֵי יְהוֹשֻׁעַ: ״כִּי שָׁמַעְנוּ אֵת אֲשֶׁר הוֹבִישׁ ה׳ אֶת מֵי יַם סוּף״. מַאי שְׁנָא הָתָם, דַּאֲמַר לֵיהּ ״וְלֹא הָיָה בָם עוֹד רוּחַ״; וּמַאי שְׁנָא הָכָא, דְּקָאָמַר: ״וְלֹא קָמָה עוֹד רוּחַ בְּאִישׁ״? דַּאֲפִילּוּ אִקַּשּׁוֹיֵי נָמֵי לָא אִקַּשּׁוּ. וּמְנָא יָדְעָה? דְּאָמַר מָר: אֵין לָךְ כׇּל שַׂר וְנָגִיד שֶׁלֹּא בָּא עַל רָחָב הַזּוֹנָה. אָמְרוּ: בַּת עֶשֶׂר שָׁנִים הָיְתָה כְּשֶׁיָּצְאוּ יִשְׂרָאֵל מִמִּצְרַיִם, וְזִנְּתָה כׇּל אַרְבָּעִים שָׁנָה שֶׁהָיוּ יִשְׂרָאֵל בַּמִּדְבָּר. אַחַר חֲמִישִּׁים שָׁנָה נִתְגַּיְּירָה, אָמְרָה: ״יְהֵא מָחוּל לִי בִּשְׂכַר חֶבֶל חַלּוֹן וּפִשְׁתִּים״. אָמַר מָר: וְגוֹיִם בִּזְמַן הַזֶּה רַשָּׁאִין לַעֲשׂוֹת כֵּן. מְנָא הָנֵי מִילֵּי? דְּתָנוּ רַבָּנַן: ״דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל״ – בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מְצוּוִין עַל שְׁחוּטֵי חוּץ, וְאֵין הַגּוֹיִם מְצוּוִין עַל שְׁחוּטֵי חוּץ. לְפִיכָךְ כָּל אֶחָד וְאֶחָד בּוֹנֶה לוֹ בָּמָה לְעַצְמוֹ, וּמַקְרִיב עָלֶיהָ כׇּל מַה שֶּׁיִּרְצֶה. אָמַר רַבִּי יַעֲקֹב בַּר אַחָא אָמַר רַב אַסִּי: אָסוּר לְסַיְּיעָן וְלַעֲשׂוֹת שְׁלִיחוּתָן. אָמַר רַבָּה: וּלְאוֹרֹיִנְהוּ שְׁרֵי. כִּי הָא דְּאִיפְרָא הוֹרְמִיז אִימֵּיהּ דְּשַׁבּוּר מַלְכָּא שַׁדַּרָה קוּרְבָּנָא לְרָבָא, שְׁלַחָה לֵיהּ: ״אַסְּקוּהּ נִיהֲלֵיהּ לְשֵׁם שָׁמַיִם״. אֲמַר לְהוּ לְרַב סָפְרָא וּלְרַב אַחָא בַּר הוּנָא: זִילוּ וּדְבַרוּ תְּרֵי עוּלֵמֵי גּוּלָאֵי, וַחֲזוֹ הֵיכָא דְּמַסְּקָא יַמָּא שִׂירְטוֹן; וּשְׁקֻלוּ צִיבֵי חַדְתֵי, וְאַפִּיקוּ נוּרָא מִמָּרָא חַדְתָּא, וְאַסְּקוּהּ נִיהֲלֵיהּ לְשֵׁם שָׁמַיִם. אֲמַר לֵיהּ אַבָּיֵי: כְּמַאן – כְּרַבִּי אֶלְעָזָר בֶּן שַׁמּוּעַ. דְּתַנְיָא, רַבִּי אֶלְעָזָר בֶּן שַׁמּוּעַ אוֹמֵר: מָה מִזְבֵּחַ – שֶׁלֹּא יִשְׁתַּמֵּשׁ בּוֹ הֶדְיוֹט, אַף עֵצִים – שֶׁלֹּא יִשְׁתַּמֵּשׁ בָּהֶן הֶדְיוֹט. וְהָא מוֹדֶה רַבִּי אֶלְעָזָר בֶּן שַׁמּוּעַ בְּבָמָה! דְּתַנְיָא, כָּתוּב אֶחָד אוֹמֵר: ״וַיִּתֵּן דָּוִד לְאׇרְנָן בַּמָּקוֹם שִׁקְלֵי זָהָב מִשְׁקָל שֵׁשׁ מֵאוֹת וְגוֹ׳״, וּכְתִיב: ״וַיִּקֶן דָּוִד אֶת הַגֹּרֶן וְאֶת הַבָּקָר בְּכֶסֶף שְׁקָלִים חֲמִשִּׁים״; הָא כֵּיצַד? גּוֹבֶה מִכׇּל שֵׁבֶט וָשֵׁבֶט חֲמִשִּׁים, שֶׁהֵן שֵׁשׁ מֵאוֹת. רַבִּי אוֹמֵר מִשּׁוּם אַבָּא יוֹסֵי בֶּן דּוֹסְתַּאי: בָּקָר וְעֵצִים וּמְקוֹם מִזְבֵּחַ בַּחֲמִשִּׁים, וְכׇל הַבַּיִת כּוּלּוֹ בְּשֵׁשׁ מֵאוֹת. רַבִּי אֶלְעָזָר בֶּן שַׁמּוּעַ אוֹמֵר: בָּקָר וְעֵצִים וּמְקוֹם מִזְבֵּחַ בַּחֲמִשִּׁים, וְכׇל הַבַּיִת כּוּלּוֹ בְּשֵׁשׁ מֵאוֹת; דִּכְתִיב: ״וַיֹּאמֶר אֲרַוְנָה אֶל דָּוִד: יִקַּח וְיַעַל אֲדוֹנִי הַמֶּלֶךְ הַטּוֹב בְּעֵינָיו, רְאֵה הַבָּקָר לָעֹלָה וְהַמֹּרִגִּים וּכְלֵי הַבָּקָר לָעֵצִים״. וְרָבָא אָמַר לָךְ: הָתָם נָמֵי בְּחַדְתֵי. מַאי מוֹרִיגִּים? אָמַר עוּלָּא: מִטָּה שֶׁל טוּרְבֵּל. מַאי מִטָּה שֶׁל טוּרְבֵּל? אָמַר אַבָּיֵי: עִיזָּא דְּקֻרְקְסָא דְּדָיְישָׁן דִּישָׁאֵי. אָמַר אַבָּיֵי: מַאי קְרָא? ״הִנֵּה שַׂמְתִּיךְ לְמוֹרַג חָרוּץ חָדָשׁ בַּעַל פִּיפִיּוֹת״. מַקְרֵי לֵיהּ רָבָא לִבְרֵיהּ, וְרָמֵי לֵיהּ קְרָאֵי אַהֲדָדֵי; כְּתִיב: ״וַיִּתֵּן דָּוִד לְאׇרְנָן וְגוֹ׳״, וּכְתִיב: ״וַיִּקֶן דָּוִד וְגוֹ׳״; הָא כֵּיצַד? גּוֹבֶה מִכׇּל שֵׁבֶט וָשֵׁבֶט חֲמִשִּׁים, שֶׁהֵן שֵׁשׁ מֵאוֹת. וְאַכַּתִּי קַשְׁיָין אַהֲדָדֵי – הָתָם כֶּסֶף, הָכָא זָהָב! אֶלָּא הָכִי קָאָמַר: גּוֹבֶה כֶּסֶף בְּמִשְׁקַל שֵׁשׁ מֵאוֹת זָהָב. קָדָשִׁים קַלִּים נֶאֱכָלִים בְּכׇל מַחֲנֵה יִשְׂרָאֵל. אָמַר רַב הוּנָא: בְּכׇל מְקוֹמוֹת יִשְׂרָאֵל, אֲבָל מַחֲנֶה לָא הָוֵי. אֵיתִיבֵיהּ רַב נַחְמָן לְרַב הוּנָא: וּמַחֲנוֹת בְּמִדְבָּר לָא הֲוַאי?! וְהָא תַּנְיָא: כְּשֵׁם שֶׁמַּחֲנֶה בַּמִּדְבָּר, כָּךְ מַחֲנֶה בִּירוּשָׁלַיִם; מִירוּשָׁלַיִם לְהַר הַבַּיִת – מַחֲנֵה יִשְׂרָאֵל, מֵהַר הַבַּיִת לְשַׁעַר נִקָּנוֹר – מַחֲנֵה לְוִיָּה, מִכָּאן וְאֵילָךְ – מַחֲנֵה שְׁכִינָה, וְהֵן הֵן קְלָעִים שֶׁבַּמִּדְבָּר. אֶלָּא אֵימָא: בְּכׇל מְקוֹם מַחֲנֵה יִשְׂרָאֵל. פְּשִׁיטָא! מַהוּ דְּתֵימָא: אִיפְּסִלוּ בְּיוֹצֵא; קָא מַשְׁמַע לַן. וְאֵימָא הָכִי נָמֵי! אָמַר קְרָא: ״וְנָסַע אֹהֶל מוֹעֵד״ – אַף עַל פִּי שֶׁנָּסַע, אֹהֶל מוֹעֵד הוּא. תַּנְיָא, רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן יוֹחַאי אוֹמֵר: עוֹד אַחֶרֶת הָיְתָה, וְחֵיל עֶזְרַת נָשִׁים הִיא, וְלֹא הָיוּ עוֹנְשִׁין עָלֶיהָ. וּבְשִׁילֹה לֹא הָיוּ אֶלָּא שְׁנֵי מַחֲנוֹת בִּלְבַד. הֵי מִינַּיְיהוּ לָא הֲוָה? אָמַר רַבָּה: מִסְתַּבְּרָא דְּמַחֲנֵה לְוִיָּה הֲוַאי; דְּאִי סָלְקָא דַעְתָּךְ מַחֲנֵה לְוִיָּה לָא הֲוַאי – נִמְצְאוּ זָבִין וּטְמֵאֵי מֵתִים מִשְׁתַּלְּחִין חוּץ לְמַחֲנֶה אַחַת, וְהַתּוֹרָה אָמְרָה: ״וְלֹא יְטַמְּאוּ אֶת מַחֲנֵיהֶם״ – תֵּן מַחֲנֶה לָזֶה וּמַחֲנֶה לָזֶה. אֲמַר לֵיהּ רָבָא: אֶלָּא מַאי, מַחֲנֵה יִשְׂרָאֵל לָא הֲוַאי?! נִמְצְאוּ זָבִין וּמְצוֹרָעִין מִשְׁתַּלְּחִין לְמָקוֹם אֶחָד, וְהַתּוֹרָה אָמְרָה: ״בָּדָד יֵשֵׁב״ – שֶׁלֹּא יֵשֵׁב טָמֵא אַחֵר עִמּוֹ! אֶלָּא לְעוֹלָם כּוּלְּהוּ תְּלָתָא הָווּ; וּמַאי לֹא הָיוּ אֶלָּא שְׁתֵּי מַחֲנוֹת – לִקְלִיטָה. מִכְּלָל דִּבְמִדְבָּר הֲוַאי קָלְטָה מַחֲנֵה לְוִיָּה? אִין; וְהָא תַּנְיָא: ״וְשַׂמְתִּי לְךָ מָקוֹם״ – בְּחַיֶּיךָ מָקוֹם, מְקוֹמֶךָ; ״אֲשֶׁר יָנוּס שָׁמָּה״. מְלַמֵּד שֶׁמַּגְלִין בַּמִּדְבָּר. לְהֵיכָן גּוֹלִין? לְמַחֲנֵה לְוִיָּה. מִכָּאן אָמְרוּ: בֶּן לֵוִי שֶׁהָרַג – גּוֹלֶה מִפֶּלֶךְ לְפֶלֶךְ, וְאִם גָּלָה לְפִלְכּוֹ – פִּלְכּוֹ קוֹלְטוֹ. מַאי קְרָא? אָמַר רַב אַחָא בְּרֵיהּ דְּרַב אִיקָא: ״כִּי בְעִיר מִקְלָטוֹ יֵשֵׁב״ – עִיר שֶׁקְּלָטַתּוּ כְּבָר. בָּאוּ לַגִּלְגָּל. תָּנוּ רַבָּנַן: כׇּל נִידָּר וְנִידָּב – הָיָה קָרֵב בְּבָמָה, שֶׁאֵין נִידָּר וְנִידָּב – אֵין קָרֵב בְּבָמָה. מִנְחָה וּנְזִירוּת – קְרֵיבִין בְּבָמָה. דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: לֹא קֵרְבוּ יָחִיד אֶלָּא עוֹלוֹת וּשְׁלָמִים בִּלְבָד. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: כֹּל שֶׁהַצִּבּוּר וְהַיָּחִיד מַקְרִיבִין בְּאֹהֶל מוֹעֵד שֶׁבַּמִּדְבָּר – מַקְרִיבִין בְּאֹהֶל מוֹעֵד שֶׁבַּגִּלְגָּל. וּמַה בֵּין אֹהֶל מוֹעֵד שֶׁבַּמִּדְבָּר לְבֵין אֹהֶל מוֹעֵד שֶׁבַּגִּלְגָּל? אֹהֶל מוֹעֵד שֶׁבַּמִּדְבָּר לֹא הָיוּ בָּמוֹת מוּתָּרוֹת, אֹהֶל מוֹעֵד שֶׁבַּגִּלְגָּל הָיוּ הַבָּמוֹת מוּתָּרוֹת. וּבָמָתוֹ שֶׁבְּרֹאשׁ גַּגּוֹ לֹא הָיָה מַקְרִיב עָלֶיהָ אֶלָּא עוֹלָה וּשְׁלָמִים. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: כֹּל שֶׁהַצִּבּוּר מַקְרִיבִין בְּאֹהֶל מוֹעֵד שֶׁבַּמִּדְבָּר – מַקְרִיבִין בְּאֹהֶל מוֹעֵד שֶׁבַּגִּלְגָּל; וְכָאן וְכָאן לֹא קָרְבוּ יָחִיד אֶלָּא עוֹלָה וּשְׁלָמִים בִּלְבַד. רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר: אַף צִבּוּר לֹא הִקְרִיבוּ אֶלָּא פְּסָחִים וְחוֹבוֹת שֶׁקָּבוּעַ לָהֶן זְמַן. מַאי טַעְמָא דְּרַבִּי מֵאִיר? דְּאָמַר קְרָא: ״לֹא תַעֲשׂוּן כְּכֹל אֲשֶׁר אֲנַחְנוּ עֹשִׂים פֹּה הַיּוֹם״ – אָמַר לָהֶן מֹשֶׁה לְיִשְׂרָאֵל: כִּי עָיְילִיתוּ לָאָרֶץ ישראל – יְשָׁרוֹת תַּקְרִיבוּ, חוֹבוֹת לֹא תַּקְרִיבוּ. מְנָחוֹת וּנְזִירוֹת – יְשָׁרוֹת נִינְהוּ. וְרַבָּנַן – אֵין מִנְחָה בְּבָמָה; נְזִירוֹת חוֹבוֹת נִינְהוּ. אָמַר שְׁמוּאֵל: מַחְלוֹקֶת בְּחַטָּאת וְאָשָׁם, אֲבָל בְּעוֹלוֹת וּשְׁלָמִים – דִּבְרֵי הַכֹּל יְשָׁרוֹת נִינְהוּ, וְקָרְבִי. מוֹתֵיב רַבָּה: חָזֶה וָשׁוֹק וּתְרוּמַת לַחְמֵי תוֹדָה – נוֹהֲגִין בְּבָמָה גְּדוֹלָה, וְאֵין נוֹהֲגִין בְּבָמָה קְטַנָּה. וְאִילּוּ הַזְּרוֹעַ בְּשֵׁלָה – שַׁיְּירַהּ; אִי אָמְרַתְּ בִּשְׁלָמָא בְּעוֹלָה וּשְׁלָמִים פְּלִיגִי, הָא מַנִּי – רַבָּנַן הִיא. אֶלָּא אִי אָמְרַתְּ בְּחַטָּאת וְאָשָׁם פְּלִיגִי, הָא מַנִּי? אֶלָּא אִי אִיתְּמַר, הָכִי אִיתְּמַר – אָמַר שְׁמוּאֵל: מַחְלוֹקֶת בְּעוֹלָה וּשְׁלָמִים, אֲבָל בְּחַטָּאת וְאָשָׁם – דִּבְרֵי הַכֹּל חוֹבוֹת נִינְהוּ, וְלָא קָרְבִי. אָמַר מָר, וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: כֹּל שֶׁהַצִּבּוּר מַקְרִיבִין בְּאֹהֶל וְכוּ׳. מַאי טַעְמַיְיהוּ דְּרַבָּנַן? אָמַר קְרָא: ״אִישׁ הַיָּשָׁר בְּעֵינָיו יַעֲשֶׂה״; אִישׁ – יְשָׁרוֹת הוּא דְּלִיקְרוּב, חוֹבוֹת לָא לִיקְרוּב; וְצִבּוּר – אֲפִילּוּ חוֹבוֹת לִיקְרוּב. וְרַבִּי יְהוּדָה אָמַר לָךְ: כִּי כְּתִיב – ״הַיָּשָׁר בְּעֵינָיו״ הוּא דִּכְתִיב; אֲבָל בְּבָמָה גְּדוֹלָה – אֲפִילּוּ חוֹבוֹת נָמֵי לִיקְרוּב. אֶלָּא הָא כְּתִיב ״אִישׁ״ – לָאו לְמֵימְרָא דְּאִישׁ יְשָׁרוֹת הוּא דְּלִיקְרוּב, הָא חוֹבוֹת לָא לִיקְרוּב? כִּי כְּתִיב ״אִישׁ״ – לְהַכְשִׁיר אֶת הַזָּר. זָר – מִ״וְּזָרַק הַכֹּהֵן אֶת הַדָּם עַל מִזְבַּח ה׳״ נָפְקָא! מַהוּ דְּתֵימָא לִיבְעֵי קִדּוּשׁ בְּכוֹרוֹת כְּמֵעִיקָּרָא; קָא מַשְׁמַע לַן. חֲכָמִים הַיְינוּ תַּנָּא קַמָּא! אָמַר רַב פָּפָּא: קָרְבוּ נְסָכִים בְּמִדְבָּר אִיכָּא בֵּינַיְיהוּ. אָמַר מָר: רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר וְכוּ׳. מַאי טַעְמֵיהּ דְּרַבִּי שִׁמְעוֹן? דִּכְתִיב: ״וַיַּעֲשׂוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת הַפֶּסַח בַּגִּלְגָּל״. פְּשִׁיטָא! אֶלָּא הָא קָא מַשְׁמַע לַן – דְּחוֹבוֹת כְּעֵין פֶּסַח הוּא דְּקָרֵב, הָא לָאו כְּעֵין פֶּסַח לָא קָרֵב. וְאִידַּךְ – מִיבְּעֵי לֵיהּ לְכִדְרַבִּי יוֹחָנָן, דְּאָמַר רַבִּי יוֹחָנָן מִשּׁוּם רַבִּי בַּנָּאָה: עָרֵל – מְקַבֵּל הַזָּאָה. תָּנֵי תַּנָּא קַמֵּיהּ דְּרַב אַדָּא בַּר אַהֲבָה: אֵין בֵּין בָּמָה גְּדוֹלָה לְבָמָה קְטַנָּה, אֶלָּא פֶּסַח וְחוֹבוֹת הַקָּבוּעַ לָהֶן זְמַן. אֲמַר לֵיהּ: יָחִיד – חוֹבוֹת שֶׁקָּבוּעַ לָהֶן זְמַן מְנָא לֵיהּ? אֲמַר לֵיהּ: אֶסְמְיַיהּ? אֲמַר לֵיהּ: תִּתַּרְגַּם מַתְנִיתָךְ בְּעוֹלַת חוֹבָה, דְּאִיכָּא עוֹלַת נְדָבָה. דְּאִי חַטַּאת יָחִיד הוּא – חוֹבוֹת דִּקְבִיעַ לֵיהּ זְמַן מִי אִיכָּא?! וְלוֹקְמַהּ בְּמִנְחַת חוֹבָה – דְּהָא אִיכָּא חֲבִיתִּין! קָא סָבַר: אֵין מִנְחָה בְּבָמָה. בָּאוּ לְשִׁילֹה וְכוּ׳. מְנָא הָנֵי מִילֵּי? אָמַר רַבִּי חִיָּיא בַּר אַבָּא אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: כָּתוּב אֶחָד אוֹמֵר: ״וַתְּבִאֵהוּ בֵּית ה׳ שִׁילֹה״, וְכָתוּב אֶחָד אוֹמֵר: ״וַיִּטֹּשׁ אֶת מִשְׁכַּן שִׁילֹה אֹהֶל שִׁכֵּן בָּאָדָם״, וּכְתִיב ״וַיִּמְאַס בְּאֹהֶל יוֹסֵף וּבְשֵׁבֶט אֶפְרַיִם לֹא בָחָר״. הָא כֵּיצַד? לֹא הָיְתָה שָׁם תִּקְרָה, אֶלָּא אֲבָנִים מִלְּמַטָּן וִירִיעוֹת מִלְּמַעְלָן, וְהִיא הָיְתָה ״מְנוּחָה״. קׇדְשֵׁי קֳדָשִׁים. מְנָא הָנֵי מִילֵּי? אָמַר רַבִּי אוֹשַׁעְיָא, דְּאָמַר קְרָא: ״הִשָּׁמֶר לְךָ פֶּן תַּעֲלֶה עֹלֹתֶיךָ בְּכׇל מָקוֹם אֲשֶׁר אַתָּה תִּרְאֶה״ – בְּכׇל מָקוֹם אֲשֶׁר תִּרְאֶה אִי אַתָּה מַעֲלֶה, אֲבָל אַתָּה אוֹכֵל בְּכׇל מָקוֹם שֶׁאַתָּה רוֹאֶה. אֵימָא: בְּכׇל מָקוֹם שֶׁאַתָּה רוֹאֶה אִי אַתָּה מַעֲלֶה, אֲבָל אַתָּה זוֹבֵחַ בְּכׇל מָקוֹם שֶׁתִּרְאֶה! אָמַר רַבִּי יַנַּאי, אָמַר קְרָא: ״שָׁם תַּעֲלֶה... וְשָׁם תַּעֲשֶׂה״. רַבִּי אַבְדִּימִי בַּר חַסָּא אָמַר, אָמַר קְרָא: ״וְלוֹ תַּאֲנַת שִׁילֹה״ – מָקוֹם שֶׁכׇּל הָרוֹאֶה אוֹתוֹ מִתְאַנֵּחַ עָלָיו עַל אֲכִילַת קָדָשִׁים שֶׁלּוֹ. רַבִּי אֲבָהוּ אָמַר, אָמַר קְרָא: ״בֵּן פֹּרָת יוֹסֵף בֵּן פֹּרָת עֲלֵי עָיִן״ – עַיִן שֶׁלֹּא רָצְתָה לִזּוֹן וְלֵיהָנוֹת מִדָּבָר שֶׁאֵינוֹ שֶׁלּוֹ, תִּזְכֶּה וְתֹאכַל כִּמְלֹא עֵינֶיהָ. רַבִּי יוֹסֵי בְּרַבִּי חֲנִינָא אָמַר: ״וּרְצוֹן שֹׁכְנִי סְנֶה״ – עַיִן שֶׁלֹּא רָצְתָה לֵיהָנוֹת מִדָּבָר שֶׁאֵינוֹ שֶׁלּוֹ, תִּזְכֶּה וְתֹאכַל בֵּין הַשְּׂנוּאִין. תָּנָא: רוֹאֶה שֶׁאָמְרוּ – רוֹאֶה כּוּלּוֹ, וְלֹא הַמַּפְסִיק בֵּינוֹ לְבֵינוֹ. אֲמַר לֵיהּ רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן אֶלְיָקִים לְרַבִּי אֶלְעָזָר, אַסְבְּרָא לָךְ: כְּגוֹן בֵּי כְנִישְׁתָּא דְּמָעוֹן. אָמַר רַב פָּפָּא: רוֹאֶה שֶׁאָמְרוּ – לֹא רוֹאֶה כּוּלּוֹ, אֶלָּא רוֹאֶה מִקְצָתוֹ. בָּעֵי רַב פָּפָּא: עוֹמֵד וְרוֹאֶה, יוֹשֵׁב וְאֵינוֹ רוֹאֶה – מַאי? בָּעֵי רַבִּי יִרְמְיָה: עוֹמֵד עַל גַּבֵּי הַנַּחַל וְרוֹאֶה, יוֹשֵׁב בְּתוֹךְ הַנַּחַל וְאֵינוֹ רוֹאֶה – מַאי? תֵּיקוּ. כִּי אֲתָא רַב דִּימִי, אָמַר רַבִּי: בִּשְׁלֹשָׁה מְקוֹמוֹת שָׁרְתָה שְׁכִינָה עַל יִשְׂרָאֵל – בְּשִׁילֹה, וְנוֹב וְגִבְעוֹן, וּבֵית עוֹלָמִים; וּבְכוּלָּן לֹא שָׁרְתָה אֶלָּא בְּחֵלֶק בִּנְיָמִין. שֶׁנֶּאֱמַר: ״חֹפֵף עָלָיו כׇּל הַיּוֹם״ – כׇּל חֲפִיפוֹת לֹא יְהוּ אֶלָּא בְּחֶלְקוֹ שֶׁל בִּנְיָמִין. כִּי אָזֵיל אַבָּיֵי, אַמְרַהּ קַמֵּיהּ דְּרַב יוֹסֵף. אָמַר: חַד בְּרָא הֲוָה לֵיהּ לְכַיְילִיל, וְלָא מִיתְּקַן. וְהָכְתִיב: ״וַיִּטֹּשׁ אֶת מִשְׁכָּן שִׁילוֹ״, וּכְתִיב: ״וַיִּמְאַס בְּאֹהֶל יוֹסֵף וּבְשֵׁבֶט אֶפְרַיִם לֹא בָחָר״! אָמַר רַב אַדָּא: מַאי קָא קַשְׁיָא לֵיהּ? דִּלְמָא שְׁכִינָה בְּחֵלֶק בִּנְיָמִין, וְסַנְהֶדְרִי גְּדוֹלָה בְּחֵלֶק יוֹסֵף; מִדְּמָצִינוּ בְּבֵית עוֹלָמִים דִּשְׁכִינָה בְּחֶלְקוֹ שֶׁל בִּנְיָמִין, וְסַנְהֶדְרִין בְּחֵלֶק יְהוּדָה! אֲמַר לֵיהּ: הָכִי הַשְׁתָּא?! הָתָם – מִיקָרְבָן נַחֲלוֹת גַּבֵּי הֲדָדֵי; הָכָא – מִי מְקָרְבָן?! הָכָא נָמֵי מְקָרְבָן. כִּדְאָמַר רַבִּי חָמָא בְּרַבִּי חֲנִינָא: רְצוּעָה הָיְתָה יוֹצֵאת מֵחֶלְקוֹ שֶׁל יְהוּדָה וְנִכְנֶסֶת לְחֶלְקוֹ שֶׁל בִּנְיָמִין, וּבָהּ הָיָה מִזְבֵּחַ בָּנוּי, וְהָיָה בִּנְיָמִין הַצַּדִּיק מִצְטַעֵר עָלֶיהָ לְבׇלְעָהּ. הָכָא נָמֵי – רְצוּעָה הָיְתָה יוֹצֵאת מֵחֶלְקוֹ שֶׁל יוֹסֵף, לְחֶלְקוֹ שֶׁל בִּנְיָמִין. וְהַיְינוּ דִּכְתִיב: ״תַּאֲנַת שִׁילֹה״. כְּתַנָּאֵי: ״חֹפֵף עָלָיו״ – זֶה מִקְדָּשׁ רִאשׁוֹן, ״כׇּל הַיּוֹם״ – זֶה מִקְדָּשׁ שֵׁנִי, ״וּבֵין כְּתֵפָיו שָׁכֵן״ – אֵלּוּ יְמוֹת הַמָּשִׁיחַ. רַבִּי אוֹמֵר: ״חוֹפֵף עָלָיו״ – זֶה הָעוֹלָם הַזֶּה, ״כׇּל הַיּוֹם״ – אֵלּוּ יְמוֹת הַמָּשִׁיחַ, ״וּבֵין כְּתֵפָיו שָׁכֵן״ – זֶה הָעוֹלָם הַבָּא. תָּנוּ רַבָּנַן: יְמֵי אֹהֶל מוֹעֵד שֶׁבַּמִּדְבָּר – אַרְבָּעִים שָׁנָה חָסֵר אַחַת. יְמֵי אֹהֶל מוֹעֵד שֶׁבַּגִּלְגָּל – אַרְבַּע עֶשְׂרֵה; שֶׁבַע שֶׁכִּבְּשׁוּ, וְשֶׁבַע שֶׁחִלְּקוּ. יְמֵי אֹהֶל מוֹעֵד שֶׁבְּנוֹב וְגִבְעוֹן – חֲמִשִּׁים וָשֶׁבַע. נִשְׁתַּיְּירוּ לְשִׁילֹה שְׁלֹשׁ מֵאוֹת וְשִׁבְעִים חָסֵר אַחַת. יְמֵי אֹהֶל מוֹעֵד שֶׁבַּמִּדְבָּר – אַרְבָּעִים חָסֵר אַחַת. מְנָלַן? דְּאָמַר מָר: שָׁנָה רִאשׁוֹנָה – עָשָׂה מֹשֶׁה אֶת הַמִּשְׁכָּן, שְׁנִיָּה – הוּקַם הַמִּשְׁכָּן וְשָׁלַח מֹשֶׁה מְרַגְּלִים. שֶׁבַּגִּלְגָּל אַרְבַּע עֶשְׂרֵה – שֶׁבַע שֶׁכִּבְּשׁוּ וְשֶׁבַע שֶׁחִלְּקוּ. מְנָלַן? דְּקָאָמַר כָּלֵב: ״בֶּן אַרְבָּעִים שָׁנָה אָנֹכִי בִּשְׁלֹחַ מֹשֶׁה עֶבֶד ה׳ אוֹתִי מִקָּדֵשׁ בַּרְנֵעַ לְרַגֵּל אֶת הָאָרֶץ, וָאָשֵׁב אוֹתוֹ דָּבָר כַּאֲשֶׁר עִם לְבָבִי״; וּכְתִיב: ״וְעַתָּה הִנֵּה אָנֹכִי הַיּוֹם בֶּן חָמֵשׁ וּשְׁמֹנִים שָׁנָה״. כִּי עַבְרֵיהּ לְיַרְדֵּן בַּר כַּמָּה הָוֵי – בַּר שִׁבְעִין וְתַמְנֵי, וְקָאָמַר: ״בֶּן חָמֵשׁ וּשְׁמוֹנִים שָׁנָה״; הֲרֵי שֶׁבַע שֶׁכִּבְּשׁוּ. וְשֶׁבַע שֶׁחִלְּקוּ מְנָלַן? אִיבָּעֵית אֵימָא: מִדְּשֶׁבַע שֶׁכִּבְּשׁוּ, שֶׁבַע נָמֵי שֶׁחִלְּקוּ; וְאִיבָּעֵית אֵימָא: מִדְּלָא מַשְׁכַּחַתְּ לַהּ בְּאַרְבַּע עֶשְׂרֵה שָׁנָה ״אַחַר אֲשֶׁר הֻכְּתָה הָעִיר״. אֹהֶל מוֹעֵד שֶׁבְּנוֹב וְגִבְעוֹן – חֲמִשִּׁים וָשֶׁבַע. מְנָא לַן? דִּכְתִיב: ״וַיְהִי כְּהַזְכִּירוֹ אֶת אֲרוֹן הָאֱלֹהִים״; וְתָנָא: כְּשֶׁמֵּת עֵלִי הַכֹּהֵן – חָרְבָה שִׁילֹה, וּבָאוּ לְנוֹב; כְּשֶׁמֵּת שְׁמוּאֵל הָרָמָתִי – חָרְבָה נוֹב, וּבָאוּ לְגִבְעוֹן. וּכְתִיב: ״וַיְהִי מִיּוֹם שֶׁבֶת הָאָרוֹן בְּקִרְיַת יְעָרִים, וַיִּרְבּוּ הַיָּמִים וַיִּהְיוּ עֶשְׂרִים שָׁנָה, וַיִּנָּהוּ כׇּל בֵּית יִשְׂרָאֵל אַחֲרֵי ה׳״; הָנֵי עֶשְׂרִים שָׁנָה – עֶשֶׂר שָׁנָה שֶׁמָּלַךְ שְׁמוּאֵל בְּעַצְמוֹ, וְשָׁנָה שֶׁמָּלַךְ שְׁמוּאֵל וְשָׁאוּל, וּשְׁתַּיִם שֶׁמָּלַךְ שָׁאוּל, וְשֶׁבַע דְּדָוִד – דִּכְתִיב: ״וְהַיָּמִים אֲשֶׁר מָלַךְ דָּוִד עַל יִשְׂרָאֵל – אַרְבָּעִים שָׁנָה; בְּחֶבְרוֹן מָלַךְ שֶׁבַע שָׁנִים וְגוֹ׳״. וּבִשְׁלֹמֹה כְּתִיב: ״וַיָּחֶל לִבְנוֹתוֹ בִּשְׁנַת אַרְבַּע לְמַלְכוּתוֹ״. נִשְׁתַּיְּירוּ לְשִׁילֹה שְׁלֹשׁ מֵאוֹת וְשִׁבְעִים חָסֵר אֶחָת. בָּאוּ לְנוֹב וְגִבְעוֹן וְכוּ׳. מְנָא הָנֵי מִילֵּי? דְּתָנוּ רַבָּנַן: ״כִּי לֹא בָּאתֶם עַד עָתָּה אֶל הַמְּנוּחָה וְאֶל הַנַּחֲלָה״; ״אֶל הַמְּנוּחָה״ – זוֹ שִׁילֹה, ״נַחֲלָה״ – זוֹ יְרוּשָׁלַיִם. לָמָּה חִלְּקָן? כְּדֵי לִיתֵּן הֶיתֵּר בֵּין זֶה לָזֶה. אֲמַר לֵיהּ רֵישׁ לָקִישׁ לְרַבִּי יוֹחָנָן: מַעֲשֵׂר שֵׁנִי נָמֵי לִיתְנֵי! אֲמַר לֵיהּ: מַעֲשֵׂר – ״שָׁם״–״שָׁם״ מֵאָרוֹן קָא יָלְפִי; כֵּיוָן דְּאָרוֹן לָא הֲוָה, מַעֲשֵׂר נָמֵי לָא הֲוַאי. אִי הָכִי, פֶּסַח וְקָדָשִׁים נָמֵי – דְּ״שָׁם״–״שָׁם״ מֵאָרוֹן יָלְפִי; דְּכֵיוָן דְּאָרוֹן לָא הֲוָה, אִינְהוּ נָמֵי לָא הֲווֹ! אֲמַר לֵיהּ: דַּאֲמַר לָךְ הָא, מַנִּי – רַבִּי שִׁמְעוֹן הִיא, דְּאָמַר: אַף צִבּוּר לֹא הִקְרִיבוּ אֶלָּא פֶּסַח וְחוֹבוֹת הַקָּבוּעַ לָהֶן זְמַן, אֲבָל חוֹבוֹת שֶׁאֵין קָבוּעַ לָהֶם זְמַן – הָכָא וְהָכָא לָא קְרוּב. מַעְשַׂר בְּהֵמָה – חוֹבוֹת שֶׁאֵין קָבוּעַ לָהֶן זְמַן הוּא, וְאִיתַּקַּשׁ מַעְשַׂר דָּגָן לְמַעְשַׂר בְּהֵמָה. מִכְּלָל דִּלְרַבִּי יְהוּדָה קְרוּב? אִין; דְּהָאָמַר רַב אַדָּא בַּר מַתְנָה: מַעֲשֵׂר שֵׁנִי וּמַעְשַׂר בְּהֵמָה נֶאֱכָלִין בְּנוֹב וְגִבְעוֹן לְדִבְרֵי רַבִּי יְהוּדָה. וְהָא בָּעֵי בִּירָה! וְלָאו תָּנֵי רַב יוֹסֵף: שָׁלֹשׁ בִּירוֹת הֵן – שִׁילֹה, וְנוֹב וְגִבְעוֹן, וּבֵית עוֹלָמִים? הוּא תָּנֵי לַהּ וְהוּא אָמַר לַהּ: לַאֲכִילַת מַעֲשֵׂר שֵׁנִי, וְאַלִּיבָּא דְּרַבִּי יְהוּדָה. בָּאוּ לִירוּשָׁלַיִם וְכוּ׳. תָּנוּ רַבָּנַן: ״כִּי לֹא בָּאתֶם עַד עָתָּה אֶל הַמְּנוּחָה וְאֶל הַנַּחֲלָה״ – ״מְנוּחָה״ זוֹ שִׁילֹה, ״נַחֲלָה״ זוֹ יְרוּשָׁלַיִם. וְאוֹמֵר: ״הָיְתָה לִּי נַחֲלָתִי כְּאַרְיֵה בַיָּעַר״, וְאוֹמֵר: ״הַעַיִט צָבוּעַ נַחֲלָתִי לִי הַעַיִט סָבִיב עָלֶיהָ״. דִּבְרֵי רַבִּי יְהוּדָה. רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר: ״מְנוּחָה״ זוֹ יְרוּשָׁלַיִם, ״נַחֲלָה״ זוֹ שִׁילֹה. וְאוֹמֵר: ״זֹאת מְנוּחָתִי עֲדֵי עַד פֹּה אֵשֵׁב כִּי אִוִּיתִיהָ״, וְאוֹמֵר: ״כִּי בָחַר ה׳ בְּצִיּוֹן אִוָּהּ לְמוֹשָׁב לוֹ״. בִּשְׁלָמָא לְמַאן דְּאָמַר ״מְנוּחָה״ זוֹ שִׁילֹה – הַיְינוּ דִּכְתִיב: ״אֶל הַמְּנוּחָה וְאֶל הַנַּחֲלָה״. אֶלָּא לְמַאן דְּאָמַר ״מְנוּחָה״ זוֹ יְרוּשָׁלַיִם, ״נַחֲלָה״ זוֹ שִׁילֹה – ״אֶל הַנַּחֲלָה וְאֶל הַמְּנוּחָה״ מִיבְּעֵי לֵיהּ! הָכִי קָאָמַר: לָא מִיבַּעְיָא ״מְנוּחָה״ דְּלָא מְטֵיתוּ, אֶלָּא אֲפִילּוּ לְ״נַחֲלָה״ נָמֵי לָא מְטֵיתוּ. תָּנָא דְּבֵי רַבִּי יִשְׁמָעֵאל: זוֹ וְזוֹ שִׁילֹה. רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן יוֹחַי אוֹמֵר: זוֹ וְזוֹ יְרוּשָׁלַיִם. בִּשְׁלָמָא לְמַאן דְּאָמַר ״מְנוּחָה״ זוֹ שִׁילֹה ״נַחֲלָה״ זוֹ יְרוּשָׁלַיִם, אִי נָמֵי אִיפְּכָא – הַיְינוּ דִּכְתִיב: ״אֶל הַמְּנוּחָה וְאֶל הַנַּחֲלָה״. אֶלָּא לְמַאן דְּאָמַר זוֹ וָזוֹ שִׁילֹה, אוֹ זוֹ וָזוֹ יְרוּשָׁלַיִם – ״מְנוּחָה נַחֲלָה״ מִיבְּעֵי לֵיהּ! קַשְׁיָא. בִּשְׁלָמָא לְמַאן דְּאָמַר זוֹ וָזוֹ שִׁילֹה; ״מְנוּחָה״ – דְּנָחוּ מִכִּיבּוּשׁ, ״נַחֲלָה זוֹ״ – דִּפְלַגוּ הָתָם נַחֲלוֹת, דִּכְתִיב: ״וַיְחַלֵּק לָהֶם יְהוֹשֻׁעַ וַיַּפֵּל לָהֶם גּוֹרָל בְּשִׁילֹה עַל פִּי ה׳״. אֶלָּא לְמַאן דְּאָמַר זוֹ וָזוֹ יְרוּשָׁלַיִם; בִּשְׁלָמָא ״נַחֲלָה״ – נַחֲלַת עוֹלָמִים. אֶלָּא ״מְנוּחָה״ – מַאי מְנוּחָה? מְנוּחַת אָרוֹן, דִּכְתִיב: ״וַיְהִי כְּנוֹחַ הָאָרוֹן״. בִּשְׁלָמָא לְמַאן דְּאָמַר זוֹ וָזוֹ יְרוּשָׁלַיִם, אֲבָל שִׁילֹה הֲווֹ שריא שַׁרְיָאן בָּמוֹת – הַיְינוּ דִּכְתִיב: ״וַיִּקַּח מָנוֹחַ אֶת גְּדִי הָעִזִּים וְאֶת הַמִּנְחָה וַיַּעַל עַל הַצּוּר לַה׳״. אֶלָּא לְמַאן דְּאָמַר זוֹ וָזוֹ שִׁילֹה, וּבָמוֹת הֲווֹ אֲסִירָן – מַאי ״וַיִּקַּח מָנוֹחַ״? הוֹרָאַת שָׁעָה הָיְתָה. תָּנָא דְּבֵי רַבִּי יִשְׁמָעֵאל כְּרַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן יוֹחַי, דְּאָמַר: זוֹ וָזוֹ יְרוּשָׁלַיִם. וְסִימָנָיךְ: משכי מַשְׁכִינְהוּ גַּבְרָא לְגַבְרֵי. כׇּל הַקֳּדָשִׁים וְכוּ׳. אָמַר רַב כָּהֲנָא: לֹא שָׁנוּ אֶלָּא בִּשְׁחִיטָה, אֲבָל בְּהַעֲלָאָה – כָּרֵת נָמֵי מִיחַיַּיב. מַאי טַעְמָא? דְּאָמַר קְרָא: ״וַאֲלֵהֶם תֹּאמַר״ – עַל הַסְּמוּכִין תֹּאמַר. מַתְקֵיף לַהּ רַבָּה: מִי כְּתִיב ״וַעֲלֵיהֶם תֹּאמַר״?! ״אֲלֵהֶם״ כְּתִיב, וַ״אֲלֵיהֶם״ קָרֵינַן! וְעוֹד תַּנְיָא, אַרְבָּעָה כְּלָלוֹת הָיָה רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר בְּקָדָשִׁים: הִקְדִּישָׁן בִּשְׁעַת אִיסּוּר הַבָּמוֹת, וְשָׁחַט וְהֶעֱלָה בִּשְׁעַת אִיסּוּר הַבָּמוֹת בַּחוּץ – הֲרֵי הֵן בַּעֲשֵׂה וְלֹא תַעֲשֶׂה, וְיֵשׁ בָּהֶן כָּרֵת. הִקְדִּישָׁן בִּשְׁעַת הֶיתֵּר הַבָּמוֹת, וְשָׁחַט וְהֶעֱלָה בִּשְׁעַת אִיסּוּר הַבָּמוֹת – הֲרֵי הֵן בַּעֲשֵׂה וְלֹא תַעֲשֶׂה, וְאֵין בָּהֶן כָּרֵת. הִקְדִּישָׁן בִּשְׁעַת אִיסּוּר הַבָּמוֹת, וְשָׁחַט וְהֶעֱלָה בַּחוּץ בִּשְׁעַת הֶיתֵּר הַבָּמוֹת – הֲרֵי הֵן בַּעֲשֵׂה, וְאֵין בָּהֶן בְּלֹא תַעֲשֶׂה. הִקְדִּישָׁן בִּשְׁעַת הֶיתֵּר הַבָּמוֹת, וְשָׁחַט וְהֶעֱלָה בִּשְׁעַת הֶיתֵּר הַבָּמוֹת – פָּטוּר מִכְּלוּם. תְּיוּבְתָּא דְּרַב כָּהֲנָא! תְּיוּבְתָּא. וְאֵלּוּ קֳדָשִׁים וְכוּ׳. סְמִיכָה – דִּכְתִיב: ״לִפְנֵי ה׳ וְסָמַךְ״. שְׁחִיטַת צָפוֹן – דִּכְתִיב: ״צָפוֹנָה לִפְנֵי ה׳״. מַתָּנוֹת סָבִיב – דִּכְתִיב: ״וְזָרַק עַל הַמִּזְבֵּחַ סָבִיב סָבִיב״. תְּנוּפָה – דִּכְתִיב: ״וְהֵנִיף הַכֹּהֵן לִפְנֵי ה׳״. הַגָּשָׁה – דִּכְתִיב: ״וְהִגִּישָׁהּ אֶל הַמִּזְבֵּחַ״. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: אֵין מִנְחָה בְּבָמָה. אָמַר רַב שֵׁשֶׁת: לְדִבְרֵי הָאוֹמֵר יֵשׁ מִנְחָה בְּבָמָה – יֵשׁ עוֹפוֹת בְּבָמָה. לְדִבְרֵי הָאוֹמֵר אֵין מִנְחָה בְּבָמָה – אֵין עוֹפוֹת בְּבָמָה. ״זְבָחִים״ – וְלֹא מְנָחוֹת, ״זְבָחִים״ – וְלֹא עוֹפוֹת. וְכֹהֵן – דִּכְתִיב: ״וְזָרַק הַכֹּהֵן״. בִּגְדֵי שָׁרֵת – ״לְשָׁרֵת בַּקֹּדֶשׁ״. וּכְלֵי שָׁרֵת – ״אֲשֶׁר יְשָׁרְתוּ בָם בַּקֹּדֶשׁ״. לְרֵיחַ נִיחוֹחַ – דִּכְתִיב: ״לְרֵיחַ נִיחֹחַ לַה׳״. מְחִיצָה בְּדָמִים – דִּכְתִיב: ״וְהָיְתָה הָרֶשֶׁת עַד חֲצִי הַמִּזְבֵּחַ״. רִיחוּץ יָדַיִם – דִּכְתִיב: ״וּבְקׇרְבָתָם אֶל הַמִּזְבֵּחַ יִרְחָצוּ״. אָמַר רָמֵי בַּר חָמָא: לֹא שָׁנוּ אֶלָּא בְּקׇדְשֵׁי בָּמָה קְטַנָּה, וְהִקְרִיבוּם בְּבָמָה קְטַנָּה; אֲבָל בְּקׇדְשֵׁי בָּמָה קְטַנָּה דְּקָרְבִינְהוּ בְּבָמָה גְּדוֹלָה – יֵשׁ חִיצּוּי. מוֹתֵיב רַבָּה: חָזֶה וָשׁוֹק, תְּרוּמַת לַחְמֵי תוֹדָה – נוֹהֲגִין בְּקׇדְשֵׁי בָּמָה גְּדוֹלָה, וְאֵין נוֹהֲגִין בְּקׇדְשֵׁי בָּמָה קְטַנָּה. אֵימָא: נוֹהֲגִין בְּבָמָה גְּדוֹלָה, וְאֵין נוֹהֲגִין בְּבָמָה קְטַנָּה. אִיכָּא דְּאָמְרִי, אָמַר רָמֵי בַּר חָמָא: לֹא שָׁנוּ אֶלָּא בְּקׇדְשֵׁי בָּמָה גְּדוֹלָה, וְהִקְרִיבָן בְּבָמָה גְּדוֹלָה; אֲבָל בְּקׇדְשֵׁי בָּמָה קְטַנָּה – אַף עַל גַּב דְּקָרְבִינְהוּ בְּבָמָה גְּדוֹלָה, אֵין חִיצּוּי. לֵימָא מְסַיַּיע לֵיהּ: חָזֶה וָשׁוֹק וּתְרוּמַת לַחְמֵי תוֹדָה – נוֹהֲגִין בְּקׇדְשֵׁי בָּמָה גְּדוֹלָה, וְאֵין נוֹהֲגִין בְּקׇדְשֵׁי בָּמָה קְטַנָּה. אֵימָא: נוֹהֲגִין בְּבָמָה גְּדוֹלָה, וְאֵין נוֹהֲגִין בְּבָמָה קְטַנָּה. וּפְלִיגָא דְּרַבִּי אֶלְעָזָר, דְּאָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר: עוֹלַת בָּמַת יָחִיד שֶׁהִכְנִיסָהּ בִּפְנִים – קְלָטוּהָ מְחִיצוֹת לְכׇל דָּבָר. בָּעֵי רַבִּי זֵירָא: עוֹלַת בָּמַת יָחִיד, שֶׁהִכְנִיסָהּ לִפְנִים וְהוֹצִיאָהּ לַחוּץ – מַהוּ? מִי אָמְרִינַן: כֵּיוָן דַּעֲיַילָא – קָלְטָה לַהּ מְחִיצְתָּא; אוֹ דִלְמָא, כֵּיוָן דַּהֲדַר – הֲדַר? לָאו הַיְינוּ פְּלוּגְתָּא דְּרַבָּה וְרַב יוֹסֵף? דִּתְנַן: קׇדְשֵׁי קָדָשִׁים שֶׁשְּׁחָטָן בַּדָּרוֹם – מוֹעֲלִין בָּהֶן, וְאִם עָלוּ לֹא יֵרְדוּ. וְאִיבַּעְיָא לְהוּ: יָרְדוּ, מַהוּ שֶׁיַּעֲלוּ? רַבָּה אָמַר: לֹא יַעֲלוּ, וְרַב יוֹסֵף אָמַר: יַעֲלוּ. תִּיבְּעֵי לְרַבָּה, תִּיבְּעֵי לְרַב יוֹסֵף. תִּיבְּעֵי לְרַבָּה: עַד כָּאן לָא קָאָמַר רַבָּה – אֶלָּא בְּמִזְבֵּחַ; דַּחֲזֵי לֵיהּ מְקַדֵּשׁ, דְּלָא חֲזֵי לָא מְקַדֵּשׁ; אֲבָל מְחִיצָה, אַף עַל גַּב דְּלָא חֲזֵי לַיהּ – קָלְטָה. אוֹ דִלְמָא, אֲפִילּוּ לְרַב יוֹסֵף – עַד כָּאן לָא קָאָמַר רַב יוֹסֵף הָתָם, אֶלָּא דְּחַד מָקוֹם הוּא; אֲבָל הָכָא, דִּתְרֵי מְקוֹמוֹת נִינְהוּ – לָא. אוֹ דִלְמָא לָא שְׁנָא? תֵּיקוּ. מִילְּתָא דִּפְשִׁיטָא לֵיהּ לְרַבָּה בְּחַד גִּיסָא, וּלְרַב יוֹסֵף בְּחַד גִּיסָא – מִיבְּעֵי לֵיהּ לְרַבִּי יַנַּאי. דְּבָעֵי רַבִּי יַנַּאי: אֵבְרֵי עוֹלַת בָּמַת יָחִיד, שֶׁעָלוּ לַמִּזְבֵּחַ וְיָרְדוּ – מַהוּ? הֵיכָא דְּלֹא מָשְׁלָה בָּהֶן הָאוּר – לָא תִּיבְּעֵי לָךְ; כִּי תִּיבְּעֵי לָךְ – הֵיכָא דְּמָשְׁלָה בָּהֶן הָאוּר. מַאי? תֵּיקוּ. אִיתְּמַר: שְׁחִיטַת לַיְלָה בְּבָמַת יָחִיד – רַב וּשְׁמוּאֵל; חַד אָמַר: כְּשֵׁרָה, וְחַד אָמַר: פְּסוּלָה. וְקָא מִיפַּלְגִי בִּדְרַבִּי אֶלְעָזָר; דְּרַבִּי אֶלְעָזָר רָמֵי קְרָאֵי אַהֲדָדֵי – כְּתִיב: ״וַיֹּאמֶר בְּגַדְתֶּם גֹּלּוּ אֵלַי הַיּוֹם אֶבֶן גְּדוֹלָה״, וּכְתִיב: ״וַיֹּאמֶר שָׁאוּל פֻּצוּ בָעָם וַאֲמַרְתֶּם לָהֶם הַגִּישׁוּ אֵלַי אִישׁ שׁוֹרוֹ וְאִישׁ שְׂיֵהוּ, וּשְׁחַטְתֶּם בָּזֶה וַאֲכַלְתֶּם, וְלֹא תֶחֶטְאוּ לַה׳ לֶאֱכוֹל עַל הַדָּם. וַיַּגִּשׁוּ כׇל הָעָם אִישׁ שׁוֹרוֹ בְיָדוֹ הַלַּיְלָה, וַיִּשְׁחֲטוּ שָׁם״. מָר מְשַׁנֵּי: כָּאן בְּחוּלִּין, כָּאן בְּקָדָשִׁים. וּמַר מְשַׁנֵּי: כָּאן בְּקׇדְשֵׁי בָּמָה גְּדוֹלָה, כָּאן בְּקׇדְשֵׁי בָּמָה קְטַנָּה. אִיתְּמַר: עוֹלַת בָּמַת יָחִיד – רַב אָמַר: אֵין טְעוּנָה הֶפְשֵׁט וְנִיתּוּחַ, וְרַבִּי יוֹחָנָן אָמַר: טְעוּנָה הֶפְשֵׁט וְנִיתּוּחַ. וְקָא מִיפַּלְגִי בִּדְרַבִּי יוֹסֵי הַגְּלִילִי – דְּתַנְיָא, רַבִּי יוֹסֵי הַגְּלִילִי אוֹמֵר: עוֹלָה שֶׁהִקְרִיבוּ יִשְׂרָאֵל בַּמִּדְבָּר – אֵין טְעוּנָה הֶפְשֵׁט וְנִיתּוּחַ; שֶׁאֵין הֶפְשֵׁט וְנִיתּוּחַ אֶלָּא מֵאֹהֶל מוֹעֵד וְאֵילָךְ. מָר סָבַר: מֵאֹהֶל מוֹעֵד וְאֵילָךְ – לָא שְׁנָא בָּמָה גְּדוֹלָה, וְלָא שְׁנָא בָּמָה קְטַנָּה. וּמָר סָבַר: בְּבָמָה גְּדוֹלָה אִין, בְּבָמָה קְטַנָּה לָא. תַּנְיָא כְּוָתֵיהּ דְּרַבִּי יוֹחָנָן: דְּבָרִים שֶׁבֵּין בָּמָה גְּדוֹלָה לְבָמָה קְטַנָּה – קֶרֶן וְכֶבֶשׁ וִיסוֹד וְרִיבּוּעַ בְּבָמָה גְּדוֹלָה, וְאֵין קֶרֶן וִיסוֹד וְכֶבֶשׁ וְרִיבּוּעַ בְּבָמָה קְטַנָּה. כִּיּוֹר וְכַנּוֹ בְּבָמָה גְּדוֹלָה, וְאֵין כִּיּוֹר וְכַנּוֹ בְּבָמָה קְטַנָּה. חָזֶה וָשׁוֹק בְּבָמָה גְּדוֹלָה, וְאֵין חָזֶה וָשׁוֹק בְּבָמָה קְטַנָּה. דְּבָרִים שֶׁשָּׁוְותָה בָּמָה גְּדוֹלָה לְבָמָה קְטַנָּה: שְׁחִיטָה בְּבָמָה גְּדוֹלָה וּקְטַנָּה, הֶפְשֵׁט וְנִיתּוּחַ בִּגְדוֹלָה וּקְטַנָּה, דָּם מַתִּיר וּמְפַגֵּל בִּגְדוֹלָה וּקְטַנָּה, מוּמִין וּזְמַן בִּגְדוֹלָה וּקְטַנָּה. אֲבָל נוֹתָר וְהַזְּמַן וְהַטָּמֵא – שָׁוִין בָּזֶה וּבָזֶה. תָּנוּ רַבָּנַן: מִנַּיִן לַעֲשׂוֹת זְמַן בְּבָמָה קְטַנָּה כְּבָמָה גְּדוֹלָה? אָמְרָה תּוֹרָה: לָן יִשָּׂרֵף, וּפִיגּוּל יִשָּׂרֵף; מָה פִּיגּוּל – פָּסוּל בְּבָמָה, אַף לָן – פָּסוּל בְּבָמָה. אוֹ כְּלָךְ לְדֶרֶךְ זוֹ – דְּהָא אָמְרָה תּוֹרָה: לָן יִשָּׂרֵף, וְיוֹצֵא יִשָּׂרֵף; מָה יוֹצֵא – כָּשֵׁר בְּבָמָה, אַף לָן – כָּשֵׁר בְּבָמָה. וְלָאו קַל וָחוֹמֶר הוּא מֵעוֹפוֹת: מָה עוֹפוֹת, שֶׁאֵין הַמּוּם פּוֹסֵל בָּהֶן – זְמַן פּוֹסֵל בָּהֶן; קׇדְשֵׁי בָּמָה קְטַנָּה, שֶׁהַמּוּם פּוֹסֵל בָּהֶן – אֵינוֹ דִּין שֶׁזְּמַן פּוֹסֵל בָּהֶן?! מָה לְעוֹפוֹת – שֶׁכֵּן אֵין הַזָּר כָּשֵׁר בָּהֶן; תֹּאמַר בְּבָמָה קְטַנָּה, שֶׁהַזָּר כָּשֵׁר בָּהּ – לֹא יְהֵא זְמַן פָּסוּל בָּהּ?! תַּלְמוּד לוֹמַר: ״וְזֹאת תּוֹרַת זֶבַח הַשְּׁלָמִים״ – לַעֲשׂוֹת זְמַן בָּמָה קְטַנָּה כִּזְמַן בָּמָה גְּדוֹלָה. הֲדַרַן עֲלָךְ פָּרַת חַטָּאת, וּסְלִיקָא לַהּ מַסֶּכֶת זְבָחִים

18 רש"י פתח ↗

גמ' פסחים ותו לא - והא קתני סיפא כל שאינו נידר ונידב אינו קרב בבמה קטנה ואילו בגדולה היו מקריבין קרבנות צבור תמידין ומוספין וקא ס"ד דאף חובות צבור שאין קבוע להן זמן היו קריבין בה כגון פר העלם דבר של צבור ושעירי ע"ז:

19 תוספות על מגילה פתח ↗

אין בין כהן המשמש לכהן שעבר אלא פר יום הכפורים. קשה אמאי נקט לכהן שעבר דהא אפילו ביום שאירע בו פסול לכהן המשמש ושמש זה תחתיו הוי חילוק זה שהפר בא מן המשמש אע"פ שאין משמש כדאי' בירושלמי ואם כן הוה ליה למימר בין הכהן המשמש לכהן שיעבור וי"ל דאי נקט לאותו שיעבור הוה משמע הא לאותו שעבר כבר דהוי בכל שנה יש הרבה חילוקים ביניהם משום הכי נקט לאותו שעבר לאשמועינן דאף בדידיה ליכא אלא חילוק זה וא"ת למאי דפרישית שהפר הוי מאותו שאירע בו הפסול אע"ג שאין משמש א"כ קשיא מהא דאמר סוף פ"ק דשבועות דף יד: אשר לו ולא משל אחיו הכהנים ואדרבה היה לו לומר ולא מאותו המשמש תחתיו דהוי רבותא טפי ושמא משום דהוי מלתא דלא שכיחא שבקיה ונקט מידי דשכיח כל שנה וההיא נמי דהקומץ רבה מנחות דף יט. דקאמר דגלי רחמנא שחיטה בבעלים לא קשה לפירושינו דשרי דכיון דזכי ליה רחמנא הוי כאילו מקדיש משלו:

1 גמרא מגילה מ"ט דכתיב בה ככתבם וכלשונם. הט"א הגיה דצ"ל ככתבם וכזמנם ע"ש. ונ"ל ראיה דכ"ה לקמן ר"ד יט וכן רש"י בפי' המגילה פי' כן על מקרא זה:

2 שם רא"א כי תניא ההיא בשא"ס כו'. מדל"ק כאן בס"ת כאן בשא"ס כדלעיל משמע דאף לדידיה מתניתין מיירי בכה"ס וכתנא דברייתא לפי מה שהגיה הגמרא ואף ר"י ל"פ אלא אליבא דרבותינו ומתניתין דמשמע דלרשב"ג מותר יוונית אפי' בשא"ס אתיא כת"ק דר"י וכ"נ שפי' התוס' בסד"ה כאן שכ' דר"ש ס"ל כר"א ולכן תמה אני על הט"א שכ' בסד"ה אין בין ספרים דלכולהו שינויא הוו נו"כ בכלל ספרים דמתניתין לבד לשינויא דר"א ועמש"כ במ"ר ר"פ דברים ובמהרש"א ר"פ כל כתבי בתד"ה עילמית:

3 שם ותניא אר"י אף כשהתירו רבותינו כו'. משמע שדבריו נאמרו באותה ברייתא שהביא ועמש"כ בברכות כד על התד"ה והתניא:

4 שם שכנס ע"ב זקנים. עמש"כ בסנהדרין טז ב בס"ד:

5 שם אעשה אדם בצלם ודמות. עפרש"י. ול"נ דשינו ג"כ מלכתוב בצלמי כדמותי אלא בצלם ודמות שלא יאמר שיש לבורא יתעלה ח"ו איזה צלם ודמות וכתיב ומה דמות תערכו לו ועי' רמב"ם פ"א מהל' יסה"ת שוב מצאתי כן להק"ע בירושלמי:

6 שם ולא כתבו בראם. לכאורה יפלא מ"ש דהכא פרט השלילה משא"כ באינך ונראה משום דתרי קראי כתיבי חד זו"נ ברא אותם בראשית א כז וחד זו"נ בראם שם ה ב ואשמעינן דלא שינו רק השני והטעם עי' ביפ"מ ובח"א ועי' בב"ר פ"ח ובהגהותי אות ו' במ"ת:

7 שם על נושא בני אדם. לפרש"י הטעם שלא יבזם לומר משה רבכם היה עני שלא ה"ל סוס כו' ולפירוש התוס' שלא יאמר שקר כתוב בתורה או שנהג שלא כשורה דכי לא ה"ל סוס כו':

8 רש"י ד"ה רבותינו. תיבת אמרו מיותרת:

9 רש"י ד"ה הרגו שור. ולא הקפיד על הבהמות. נ"ל להגיה אלא תחת ולא:

10 תד"ה אלהים. שהיוונים היו יודעים כו'. נ"ל להגיה סוברים תמורת יודעים עי' סוף ידים:

11 תד"ה זאטוטי. ולכך כתבו לו זאטוטי במקום נערי כו'. כצ"ל:

12 בא"ד הלכך נקרא שמה שנער. כצ"ל:

13 במשנה אין בין כהן משוח בשה"מ כו'. עט"א ובמשכ"ע בק"א ונשמט שם בסופו ועמל"מ פ"ה מהל' מעה"ק הט"ו ובעיקר קושייתו דל"ל קרא במנחות עד בחטאה בשגגה כו' ע"ש נראה דאישתמיטתיה סוגיא דשם קט דהאי קרא בקרבן ע"ז כתיב ואיצטריך לר"נ שם בזרק לע"ז בשוגג אף דבמזיד פסול לעולם למקדש משא"כ בשאר עבירות דגם במזיד כשר ולר"ש שם בשחיטה דוקא אבל בזריקה פסול לעולם אפי' בשוגג ע"ש וכש"כ למה שפסק הרמב"ם בפ"ט מהל' ביאת המק' הי"ג וט"ו דאף בשחט בשוגג לכתחלה לא יעבוד ומשמע לכאורה דמדאורייתא הוא מדכייליה בהדי פרועי ראש וקר"ב ובשאר עבירות משמע מדבריו בפ"ד מה' כהמ"ק ה"ז דכשר אף לכתחלה א"כ חלוק הרבה ע"ז משארי עבירות ולכן איצטריך לה קרא מיוחד וק"ק לפמש"כ בדעת הרמב"ם הא דפריך שם עד מהתם נפקא דשם הוא דוקא בדיעבד והכא אפילו לכתחלה ואכמ"ל:

14 ומש"כ הט"א דאין מושחין ב' כ"ג כאחת מירושלמי דהוריות הנה מקורו הוא בת"כ בפ' דחביתין בפסוק ביום המשח אותו ופי' הק"א דדוקא ביום א' ואפי' למאי דהקשה עליו הק"ע בפ"ק דיומא דלטעם הירושלמי משום איבה אפי' בב' ימים נמי טעם איבה ודאי דאינו אלא מדרבנן כדמוכח בתוס' יומא יב ב ד"ה כ"ג ועוד דלצורך ודאי מושחין כדמשמע בתוי"ש שם יב ד"ה במה וכ"מ בנזיר ר"פ כ"ג ע"ש בתד"ה מרובה בגדים והכא אין לך צורך גדול מזה כיון דאין לו כפרה זולתו:

15 גמרא ולא לכ"ה משום מעלין בקדש ול"מ. עט"א שכ' דאם יארע בכ"ג עוד הפעם פסול מותר לכ"ע לכהן שעבר לשמש תחתיו וכ"נ להדיא בתוי"ש ר"פ הוציאו לו גבי בניה של קמחית ולכאורה למ"ה בסנהדרין יט דמני שם כהן שעבר וסגן וסגן הוא העומד תחת כ"ג לשמש תחתיו כשיארע בו פסול כמש"כ הרע"ב בפיה"מ שם וכדאיתא בהוריות יג ועי' סוטה מב סגן לא ממונה הוא כו' וברש"י ד"ה שאם ומש"כ עוד א"נ אפ"ת ר"מ כר"ע מ"מ הואיל ופר א"נ במשוח מלחמה ה"א כו' ע"ש תמוה דזה יישב כבר אפי' לר"מ דאי הוה כתיב והוא לא הוה ידעינן מיני' פר כהן משיח רק שהקשה עתה לר"מ והוא ל"ל דהוה ידעינן ליה מפר כה"מ לדידי' ולזה אין ישובו עולה ונראה דט"ס בדבריו וכצ"ל ה"א משוח מלחמה דלא אלים קדושתו כ"כ אימא דמשעבר אינו מצווה על הבתולה קמ"ל והוא:

16 במשנה שבשילה אוכלין קק"ל ומע"ש בכל הרואה. וכ"ה בפ' בתרא דזבחים. וק"ל מדוע שייר בכורים שנוהגין בשילה דאיתא בספרי פ' תבא והלכת אל המקום כו' זה שילה וב"ע:

17 רש"י במשנה הב' ד"ה אין בין. בעודו בנוב וגבעון. ל"י מדוע דלג גלגל ובסה"ע הזכירו:

18 רש"י ד"ה פסחים ותו לא. וקס"ד דאף חובות צבור שאין להם זמן כו'. לדבריו העיקר חסר בדברי התרצן ומדוע לא פי' כפשוטו דקושיית המקשה היתה מתמידין ומוספין שוב התבוננתי דגירסתו ומני ר"ש כו' בו' ומעתה א"ש פירושו קצת:

19 תד"ה אין בין הב'. וי"ל דאי נקט כו' הוה משמע כו' כבר דהיינו בכל השנה יש כו'. כצ"ל:

20 בסה"ד ל"ק לפירושינו דשני דכיון כו'. כ"נ דצ"ל:

3 ברכות פתח ↗

אָמַר לְךָ שְׁמוּאֵל: לְרַב יוֹסֵף מִי נִיחָא? וְהָתַנְיָא הָיָה יָשֵׁן בַּמִּטָּה, וּבָנָיו וּבְנֵי בֵיתוֹ בַּמִּטָּה — לֹא יִקְרָא קְרִיאַת שְׁמַע אֶלָּא אִם כֵּן הָיְתָה טַלִּיתוֹ מַפְסֶקֶת בֵּינֵיהֶן. אֶלָּא מַאי אִית לָךְ לְמֵימַר — אִשְׁתּוֹ לְרַב יוֹסֵף תַּנָּאֵי הִיא, לְדִידִי נָמֵי תַּנָּאֵי הִיא.

4 מגילה פתח ↗

וּמִשּׁוּם מַעֲשֶׂה דְּתַלְמַי הַמֶּלֶךְ. דְּתַנְיָא: מַעֲשֶׂה בְּתַלְמַי הַמֶּלֶךְ שֶׁכִּינֵּס שִׁבְעִים וּשְׁנַיִם זְקֵנִים וְהִכְנִיסָן בְּשִׁבְעִים וּשְׁנַיִם בָּתִּים וְלֹא גִּילָּה לָהֶם עַל מָה כִּינְסָן. וְנִכְנַס אֵצֶל כׇּל אֶחָד וְאֶחָד, וְאָמַר לָהֶם: כִּתְבוּ לִי תּוֹרַת מֹשֶׁה רַבְּכֶם. נָתַן הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא בְּלֵב כׇּל אֶחָד וְאֶחָד עֵצָה וְהִסְכִּימוּ כּוּלָּן לְדַעַת אַחַת.

5 משנה תורה, הלכות יסודי התורה פתח ↗

יְסוֹד הַיְסוֹדוֹת וְעַמּוּד הַחָכְמוֹת לֵידַע שֶׁיֵּשׁ שָׁם מָצוּי רִאשׁוֹן. וְהוּא מַמְצִיא כָּל נִמְצָא. וְכָל הַנִּמְצָאִים מִשָּׁמַיִם וָאָרֶץ וּמַה שֶּׁבֵּינֵיהֶם לֹא נִמְצְאוּ אֶלָּא מֵאֲמִתַּת הִמָּצְאוֹ: וְאִם יַעֲלֶה עַל הַדַּעַת שֶׁהוּא אֵינוֹ מָצוּי אֵין דָּבָר אַחֵר יָכוֹל לְהִמָּצְאוֹת: וְאִם יַעֲלֶה עַל הַדַּעַת שֶׁאֵין כָּל הַנִּמְצָאִים מִלְּבַדּוֹ מְצוּיִים הוּא לְבַדּוֹ יִהְיֶה מָצוּי. וְלֹא יִבָּטֵל הוּא לְבִטּוּלָם. שֶׁכָּל הַנִּמְצָאִים צְרִיכִין לוֹ וְהוּא בָּרוּךְ הוּא אֵינוֹ צָרִיךְ לָהֶם וְלֹא לְאֶחָד מֵהֶם. לְפִיכָךְ אֵין אֲמִתָּתוֹ כַּאֲמִתַּת אֶחָד מֵהֶם: הוּא שֶׁהַנָּבִיא אוֹמֵר ירמיה י י "וַה' אֱלֹהִים אֱמֶת". הוּא לְבַדּוֹ הָאֱמֶת וְאֵין לְאַחֵר אֱמֶת כַּאֲמִתָּתוֹ. וְהוּא שֶׁהַתּוֹרָה אוֹמֶרֶת דברים ד לה "אֵין עוֹד מִלְּבַדּוֹ". כְּלוֹמַר אֵין שָׁם מָצוּי אֱמֶת מִלְּבַדּוֹ כְּמוֹתוֹ: הַמָּצוּי הַזֶּה הוּא אֱלֹהֵי הָעוֹלָם אֲדוֹן כָּל הָאָרֶץ. וְהוּא הַמַּנְהִיג הַגַּלְגַּל בְּכֹחַ שֶׁאֵין לוֹ קֵץ וְתַכְלִית. בְּכֹחַ שֶׁאֵין לוֹ הֶפְסֵק. שֶׁהַגַּלְגַּל סוֹבֵב תָּמִיד וְאִי אֶפְשָׁר שֶׁיִּסֹּב בְּלֹא מְסַבֵּב. וְהוּא בָּרוּךְ הוּא הַמְסַבֵּב אוֹתוֹ בְּלֹא יָד וּבְלֹא גּוּף: וִידִיעַת דָּבָר זֶה מִצְוַת עֲשֵׂה שֶׁנֶּאֱמַר שמות כ ב "אָנֹכִי ה' אֱלֹהֶיךָ". וְכָל הַמַּעֲלֶה עַל דַּעְתּוֹ שֶׁיֵּשׁ שָׁם אֱלוֹהַּ אַחֵר חוּץ מִזֶּה עוֹבֵר בְּלֹא תַּעֲשֶׂה שֶׁנֶּאֱמַר שמות כ ג "לֹא יִהְיֶה לְךָ אֱלֹהִים אֲחֵרִים עַל פָּנָי". וְכוֹפֵר בָּעִקָּר שֶׁזֶּהוּ הָעִקָּר הַגָּדוֹל שֶׁהַכּל תָּלוּי בּוֹ: אֱלוֹהַּ זֶה אֶחָד הוּא וְאֵינוֹ שְׁנַיִם וְלֹא יֶתֶר עַל שְׁנַיִם. אֶלָּא אֶחָד. שֶׁאֵין כְּיִחוּדוֹ אֶחָד מִן הָאֲחָדִים הַנִּמְצָאִים בָּעוֹלָם. לֹא אֶחָד כְּמִין שֶׁהוּא כּוֹלֵל אֲחָדִים הַרְבֵּה. וְלֹא אֶחָד כְּגוּף שֶׁהוּא נֶחְלָק לְמַחְלָקוֹת וְלִקְצָווֹת. אֶלָּא יִחוּד שֶׁאֵין יִחוּד אַחֵר כְּמוֹתוֹ בָּעוֹלָם. אִלּוּ הָיוּ אֱלֹהוּת הַרְבֵּה הָיוּ גּוּפִין וּגְוִיּוֹת. מִפְּנֵי שֶׁאֵין הַנִּמְנִים הַשָּׁוִין בִּמְצִיאוּתָן נִפְרָדִין זֶה מִזֶּה אֶלָּא בִּמְאֹרָעִין שֶׁיֶּאֶרְעוּ בַּגּוּפוֹת וְהַגְּוִיּוֹת. וְאִלּוּ הָיָה הַיּוֹצֵר גּוּף וּגְוִיָּה הָיָה לוֹ קֵץ וְתַכְלִית שֶׁאִי אֶפְשָׁר לִהְיוֹת גּוּף שֶׁאֵין לוֹ קֵץ. וְכָל שֶׁיֵּשׁ לְגוּפוֹ קֵץ וְתַכְלִית יֵשׁ לְכֹחוֹ קֵץ וָסוֹף. וֵאלֹהֵינוּ בָּרוּךְ שְׁמוֹ הוֹאִיל וְכֹחוֹ אֵין לוֹ קֵץ וְאֵינוֹ פּוֹסֵק שֶׁהֲרֵי הַגַּלְגַּל סוֹבֵב תָּמִיד. אֵין כֹּחוֹ כֹּחַ גּוּף. וְהוֹאִיל וְאֵינוֹ גּוּף לֹא יֶאֶרְעוּ לוֹ מְאֹרְעוֹת הַגּוּפוֹת כְּדֵי שֶׁיְּהֵא נֶחְלָק וְנִפְרָד מֵאַחֵר. לְפִיכָךְ אִי אֶפְשָׁר שֶׁיִּהְיֶה אֶלָּא אֶחָד. וִידִיעַת דָּבָר זֶה מִצְוַת עֲשֵׂה שֶׁנֶּאֱמַר דברים ו ד "ה' אֱלֹהֵינוּ ה' אֶחָד": הֲרֵי מְפֹרָשׁ בַּתּוֹרָה וּבַנְּבִיאִים שֶׁאֵין הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא גּוּף וּגְוִיָּה שֶׁנֶּאֱמַר יהושע ב יא "כִּי ה' אֱלֹהֵיכֶם הוּא אֱלֹהִים בַּשָּׁמַיִם מִמַּעַל וְעַל הָאָרֶץ מִתָּחַת". וְהַגּוּף לֹא יִהְיֶה בִּשְׁנֵי מְקוֹמוֹת. וְנֶאֱמַר דברים ד טו "כִּי לֹא רְאִיתֶם כָּל תְּמוּנָה". וְנֶאֱמַר ישעיה מ כה "וְאֶל מִי תְדַמְּיוּנִי וְאֶשְׁוֶה". וְאִלּוּ הָיָה גּוּף הָיָה דּוֹמֶה לִשְׁאָר גּוּפִים: אִם כֵּן מַהוּ זֶה שֶׁכָּתוּב בַּתּוֹרָה "וְתַחַת רַגְלָיו". שמות לא יח "כְּתוּבִים בְּאֶצְבַּע אֱלֹהִים". "יַד ה'". "עֵינֵי ה'". "אָזְנֵי ה'". וְכַיּוֹצֵא בִּדְבָרִים הָאֵלּוּ. הַכּל לְפִי דַּעְתָּן שֶׁל בְּנֵי אָדָם הוּא שֶׁאֵינָן מַכִּירִין אֶלָּא הַנּוֹפוֹת הַגּוּפוֹת וְדִבְּרָה תּוֹרָה כִּלְשׁוֹן בְּנֵי אָדָם. וְהַכֹּל כִּנּוּיִים הֵן. שֶׁנֶּאֱמַר דברים לב מא "אִם שַׁנּוֹתִי בְּרַק חַרְבִּי". וְכִי חֶרֶב יֵשׁ לוֹ וּבְחֶרֶב הוּא הוֹרֵג אֶלָּא מָשָׁל וְהַכֹּל מָשָׁל. רְאָיָה לַדָּבָר שֶׁנָּבִיא אֶחָד אוֹמֵר שֶׁרָאָה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא דניאל ז ט "לְבוּשֵׁיִהּ כִּתְלַג חִוֵּר". וְאֶחָד רָאָהוּ ישעיה סג א "חֲמוּץ בְּגָדִים מִבָּצְרָה". משֶׁה רַבֵּנוּ עַצְמוֹ רָאָהוּ עַל הַיָּם כְּגִבּוֹר עוֹשֶׂה מִלְחָמָה. וּבְסִינַי כִּשְׁלִיחַ צִבּוּר עָטוּף. לוֹמַר שֶׁאֵין לוֹ דְּמוּת וְצוּרָה אֶלָּא הַכּל בְּמַרְאֵה הַנְּבוּאָה וּבְמַחֲזֶה. וַאֲמִתַּת הַדָּבָר אֵין דַּעְתּוֹ שֶׁל אָדָם מֵבִין וְלֹא יְכוֹלָה לְהַשִּׂיגוֹ וּלְחָקְרוֹ. וְזֶה שֶׁאָמַר הַכָּתוּב איוב יא ז "הַחֵקֶר אֱלוֹהַּ תִּמְצָא אִם עַד תַּכְלִית שַׁדַּי תִּמְצָא": מַהוּ זֶה שֶׁבִּקֵּשׁ משֶׁה רַבֵּנוּ לְהַשִּׂיג כְּשֶׁאָמַר שמות לג יח "הַרְאֵנִי נָא אֶת כְּבֹדֶךָ". בִּקֵּשׁ לֵידַע אֲמִתַּת הִמָּצְאוֹ שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא עַד שֶׁיִּהְיֶה יָדוּעַ בְּלִבּוֹ כְּמוֹ יְדִיעַת אֶחָד מִן הָאֲנָשִׁים שֶׁרָאָה פָּנָיו וְנֶחְקְקָה צוּרָתוֹ בְּלִבּוֹ שֶׁנִּמְצָא אוֹתוֹ הָאִישׁ נִפְרָד בְּדַעְתּוֹ מִשְּׁאָר הָאֲנָשִׁים. כָּךְ בִּקֵּשׁ משֶׁה רַבֵּנוּ לִהְיוֹת מְצִיאוּת הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא נִפְרֶדֶת בְּלִבּוֹ מִשְּׁאָר הַנִּמְצָאִים עַד שֶׁיֵּדַע אֲמִתַּת הִמָּצְאוֹ כַּאֲשֶׁר הִיא. וֶהֱשִׁיבוֹ בָּרוּךְ הוּא שֶׁאֵין כֹּחַ בְּדַעַת הָאָדָם הַחַי שֶׁהוּא מְחֻבָּר מִגּוּף וְנֶפֶשׁ לְהַשִּׂיג אֲמִתַּת דָּבָר זֶה עַל בֻּרְיוֹ. וְהוֹדִיעוֹ בָּרוּךְ הוּא מַה שֶּׁלֹּא יָדַע אָדָם לְפָנָיו וְלֹא יֵדַע לְאַחֲרָיו. עַד שֶׁהִשִּׂיג מֵאֲמִתַּת הִמָּצְאוֹ דָּבָר שֶׁנִּפְרָד הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא בְּדַעְתּוֹ מִשְּׁאָר הַנִּמְצָאִים. כְּמוֹ שֶׁיִּפָּרֵד אֶחָד מִן הָאֲנָשִׁים שֶׁרָאָה אֲחוֹרָיו וְהִשִּׂיג כָּל גּוּפוֹ וּמַלְבּוּשׁוֹ בְּדַעְתּוֹ מִשְּׁאָר גּוּפֵי הָאֲנָשִׁים. וְעַל דָּבָר זֶה רָמַז הַכָּתוּב וְאָמַר שמות לג כג "וְרָאִיתָ אֶת אֲחֹרָי וּפָנַי לֹא יֵרָאוּ": וְכֵיוָן שֶׁנִּתְבָּרֵר שֶׁאֵינוֹ גּוּף וּגְוִיָּה יִתְבָּרֵר שֶׁלֹּא יֶאֱרַע לוֹ אֶחָד מִמְּאֹרְעוֹת הַגּוּפוֹת. לֹא חִבּוּר וְלֹא פֵּרוּד. לֹא מָקוֹם וְלֹא מִדָּה. לֹא עֲלִיָּה וְלֹא יְרִידָה. וְלֹא יָמִין וְלֹא שְׂמֹאל. וְלֹא פָּנִים וְלֹא אָחוֹר. וְלֹא יְשִׁיבָה וְלֹא עֲמִידָה. וְאֵינוֹ מָצוּי בִּזְמַן עַד שֶׁיִּהְיֶה לוֹ רֵאשִׁית וְאַחֲרִית וּמִנְיַן שָׁנִים. וְאֵינוֹ מִשְׁתַּנֶּה שֶׁאֵין לוֹ דָּבָר שֶׁיִּגְרֹם לוֹ שִׁנּוּי. וְאֵין לוֹ לֹא מָוֶת וְלֹא חַיִּים כְּחַיֵּי הַגּוּף הַחַי. וְלֹא סִכְלוּת וְלֹא חָכְמָה כְּחָכְמַת הָאִישׁ הֶחָכָם. לֹא שֵׁנָה וְלֹא הֲקִיצָה. וְלֹא כַּעַס וְלֹא שְׂחוֹק וְלֹא שִׂמְחָה וְלֹא עַצְבוּת. וְלֹא שְׁתִיקָה וְלֹא דִּבּוּר כְּדִבּוּר בְּנֵי אָדָם. וְכָךְ אָמְרוּ חֲכָמִים אֵין לְמַעְלָה לֹא יְשִׁיבָה וְלֹא עֲמִידָה וְלֹא עֹרֶף וְלֹא עִפּוּי: וְהוֹאִיל וְהַדָּבָר כֵּן הוּא. כָּל הַדְּבָרִים הַלָּלוּ וְכַיּוֹצֵא בָּהֶן שֶׁנֶּאֶמְרוּ בַּתּוֹרָה וּבְדִבְרֵי נְבִיאִים הַכּל מָשָׁל וּמְלִיצָה הֵן. כְּמוֹ שֶׁנֶּאֱמַר תהילים ב ד "יוֹשֵׁב בַּשָּׁמַיִם יִשְׂחָק". דברים לב כא "כִּעֲסוּנִי בְּהַבְלֵיהֶם". דברים כח סג "כַּאֲשֶׁר שָׂשׂ ה'" וְכַיּוֹצֵא בָּהֶן. עַל הַכּל אָמְרוּ חֲכָמִים דִּבְּרָה תּוֹרָה כִּלְשׁוֹן בְּנֵי אָדָם. וְכֵן הוּא אוֹמֵר ירמיה ז יט "הַאֹתִי הֵם מַכְעִסִים". הֲרֵי הוּא אוֹמֵר מלאכי ג ו "אֲנִי ה' לֹא שָׁנִיתִי". וְאִלּוּ הָיָה פְּעָמִים כּוֹעֵס וּפְעָמִים שָׂמֵחַ הָיָה מִשְׁתַּנֶּה. וְכָל הַדְּבָרִים הָאֵלּוּ אֵינָן מְצוּיִין אֶלָּא לַגּוּפִים הָאֲפֵלִים הַשְּׁפָלִים שׁוֹכְנֵי בָּתֵּי חֹמֶר אֲשֶׁר בֶּעָפָר יְסוֹדָם אֲבָל הוּא בָּרוּךְ הוּא יִתְבָּרַךְ וְיִתְרוֹמַם עַל כָּל זֶה:

13 מנחות פתח ↗

וְהָא נָמֵי מֵהָכָא נָפְקָא? מֵהָתָם נָפְקָא: ״וְכִפֶּר הַכֹּהֵן עַל הַנֶּפֶשׁ הַשֹּׁגֶגֶת בְּחֶטְאָה בִשְׁגָגָה״, מְלַמֵּד שֶׁהַכֹּהֵן מִתְכַּפֵּר עַל יְדֵי עַצְמוֹ!

14 תוספות על בבא קמא פתח ↗

מתני' מרובה - מי קתני אין בין כו'. משמע הכא היכא דתני אין בין לא שייך למימר תנא ושייר והקשה הר"י מאורלינ"ש מהא דתנן בפ"ק דמגילה ד' ח. ושם ד"ה אין אין בין נדרים לנדבות אלא שהנדרים חייב באחריותן ונדבות אינו חייב באחריותן ואכתי הא איכא שהנדבה באה מן המעשר ונדר שהוא דבר שבחובה אין באה אלא מן החולין כדתנן בהתודה מנחות ד' פא. וי"ל דהתם לא בא לשנות כל ענין שנדר ונדבה חלוקים זה מזה אלא בא לומר שאין חיוב הבאה בזה יותר מבזה אלא אחריות אבל לענין בל תאחר זה וזה שוין וכן אין בין שבת ליום הכפורים לא איירי לכל דברים שביניהם כגון איסור אכילה וכן אין בין י"ט לשבת אלא אוכל נפש בלבד לא איירי בחומר שבשניהם כגון לאו ומיתה אלא בדבר האסור או מותר לעשות בהן ועוד י"ל דהך משנה דמגילה שנויה במסכת קנים פ"א מ"א גבי עולת העוף ועולה בין נדר בין נדבה אין באה מן המעשר כיון דאין בה אכילת אדם כדדריש בסיפרי בפ' עשר תעשר ת"ל ואכלת ושמחת שמחה שיש בה אכילה יצאו עולות שאין עמהן אכילה ואין להאריך כאן יותר.: מרובה קתני תנא ושייר - לשון ראשון דמייתי סייעתא לא בעי למימר דשייר דסבר ההוא לישנא דכיון דקתני מרובה אין לומר שייר כמו באין בין וכן משמע הלשון דקאמר ללישנא בתרא מי קתני אין בין מרובה קתני משמע שתחילה היה סבור דמרובה הוי כמו אין בין וא"ת ומאי שייר דהאי שייר וי"ל דשייר טענת גנב באבידה דדריש לקמן רבי יוחנן דמשלם כפל ואי טעין טענת גנב בפקדון לא משלם ארבעה וחמשה בטבח ומכר הכי נמי טוען טענת גנב באבידה ועוד שמשייר שותף שגנב מחבירו ושותפין שגנבו לא משלם ארבעה וחמשה כדאמר לקמן בפירקין בבא קמא ד' עח: ועוד יש מפרשים דאין לחוש הכא אם אינו משייר כי אם דבר אחד כיון דלא נחת למניינא אלא דגלי לן שיש ריבוי בכפל מארבעה וחמשה: יצאו קרקעות כו' - וא"ת כיון דאמעיטי משבועה. כדאמרינן בפרק הזהב ב"מ ד' נז: תיפוק ליה דאין בהם כפל בטוען טענת גנב דלא משלם אלא בשבועה כדאמרינן לקמן בשמעתין וליכא למימר דאצטריך לקופץ ונשבע דבהגוזל קמא לקמן בבא קמא ד' קו. מוכח דלא משלם אא"כ ב"ד משביעין אותו וי"ל דאצטריך להיכא דנשבע ע"י גלגול כדתנן קדושין ד' כו. זוקקין הנכסים שיש להם אחריות עם הנכסים כו' לישבע עליהן ומיהו לפי מאי דמסקינן לקמן האי כל ריבוי הוא מדלא כתיב הני פרטי גבי כסף וכלים וס"ל . דכפל ושבועה הכל אחד ניחא דליכא אלא חד קרא לתרוייהו וא"ת וגניבה בקרקע היכי שייכא וי"ל במשיג גבול א"נ במחובר לקרקע כי ההיא די' גפנים טעונות וטוען שנגנבו לו ה' ונמצא שהוא גנבם שבועות ד' מב:: יצאו שטרות - ואם תאמר למה לי קרא למעט מכפל והא אפי' אבדו בידים לא משלם קרן למאן דלא דאין דינא דגרמי ואפי' מאן דדאין לא הוו אלא מדרבנן כדפרישית בסוף הפרה ד' נד. ד"ה חמור וי"ל כיון דאי איתיה לשטר בעין חייב להחזיר משלם סלקא דעתך. דכשמחזיר משלם מחזיר הכפל עמו: רעהו אמר רחמנא. ולא הקדש תימה לר"י ומאי איצטריך רעהו למעוטי הקדש מכפל בטוען טענת גנב הא ליכא שבועה בהקדש ולמסקנא דנפיק כפל ושבועה מחד קרא א"ש וא"ת דלקמן נפקא לן בפרקין ד' עו. למעט הקדש מוגונב מבית האיש ולא מבית הקדש וי"ל דהתם נמי לא מאיש קדריש דגבי הקדש נמי שייך לשון איש ולא משום דכתיב שמות טו ה' איש מלחמה אלא משום דבכל דבר שהוא לשון זכר שייך לשון איש ואשה על לשון נקבה כגון אשה אל אחותה בקרסים שם כו אלא התם ה"פ מבית איש דשייך ביה רעהו כדכתיב ולא מבית הקדש ואגב דגבי גנב איצטריך למנקט האי לישנא למידרש ולא מבית הגנב נקט ליה נמי לענין הקדש: דהא כל חד וחד דרשינן כלל ופרט באפי נפשיה - וא"ת והא לקמן גבי ונתת הכסף דרשינן כולהו פרטי באחת ובפרק קמא דקדושין ד' יז. ושם גבי הענקה וי"ל כיון דכתיב על אכל פרטא כדכתיב על שור על חמור על שה על שלמה ש"מ למידרש כל חד וחד פרטא באפי נפשיה אי נמי ע"כ אית לן למידרש כל חד פרטא באפי נפשיה ולמעט עופות דאי לאו הכי לשתוק מכולהו פרטי ולכתוב שלמה לחודיה ותו לא דמשלמה אתי כל מילי בין בעלי חיים בין אינם ב"ח מכלל ופרט וכלל דמשום דהוו ב"ח לא גריעי והשתא בתחילה כשהקשה ואימא מה הפרט מפורש דבר שנבלתו מטמאה כו' הו"מ למפרך קושיא אחריתי לפי מה שסובר דאמרינן מה הפרט מפורש דבר המטלטל וגופו ממון לא לכתוב אלא שלמה לחודיה ולשתוק מכל שאר פרטי אלא הא עדיפא ליה למיפרך . שמקשה דאפי' מה שאמר אין אמת: דלא מטמא נבלתו - כדממעט להו בתורת כהנים ובזבחים בפ' חטאת העוף ד' סט:: לעיל אלא כל ריבויא - אע"ג דבברייתא דריש להו כלל ופרט וכלל לאו משום דדריש לקרא הכי אלא מאיזה טעם שיהיה מרבינן כל דבר המטלטל וגופו ממון ולפי שדרשה זו שגורה בגמרא נקט בענין זה: למה לי. למהדר למכתב כללא אחרינא אלא לאו ש"מ כל ריבויא הוא לפי מאי דמסיק השתא כל ריבויא הוא השתא נפיק מקרא דהכא כפל ושבועה וא"ת ל"ל דכתב רחמנא כל הני פרטי לא לכתוב אלא כסף ומינה שמעינן דבר המטלטל וגופו ממון מכלל ופרט וכלל וכי תימא שלא הייתי דורשו לכלל ופרט משום דאיצטריך כדדרשינן בשבועות דף לט: ושם ד"ה מה מה כלים שנים והא ע"פ כלל ופרט דרשינן ליה בהזהב ב"מ דף נז: ושם ד"ה כי לענין שבועה דאין נשבעין על הקרקעות ועל עבדים ושטרות וכפל ושבועה הכל אחד מדקאמר לכתבינהו להנך פרטי התם והיכי הוה מצי למכתבינהו א"כ הייתי ממעט עופות טמאים משבועה אלא ע"כ אם תמעטם מכפל ג"כ משבועה תמעטם ועוד אי הוה כתיב להו התם לא הוה דרשינן להו גבי כפל אלא גבי שבועה אלא פשיטא לן דהני קראי קיימי אכפל ושבועה וי"ל כסף או כלים איצטריך לכדדרשינן בשבועות מה כלים שנים כו' והא דדרשינן ליה בפ' הזהב שם לכללי ופרטי וכללי אילו לא נאמר קאמר כלומר אילו לא נאמר על כל דבר פשע היינו דורשין מיעוט קרקעות ועבדים ושטרות מקרא דכי יתן אבל השתא דכתיב על כל דבר פשע אייתר ליה כסף או כלים למה כלים שנים ולפי מה שפירשתי דכפל ושבועה הכל אחד כי היכי דדרשינן לענין שבועה מה כלים שנים הכי נמי לענין כפל וכן הא דממעטינן דבר שאינו מסויים הוי. בין לענין שבועה בין לענין כפל ואפי' היכא דנשבע על ידי גלגול בדבר שאינו מסויים פטור הוא מכפל: חד למעוטי קרקעות - שטרות הוה ליה למעוטי ברישא דדמי טפי למעוטי כדמוכח לקמן בפ' בתרא בבא קמא ד' קיז: דלמאן דדריש ריבויי ומיעוטי לא הוה ממעט אלא שטרות: וחד למעוטי עבדים - אע"ג דלעיל ילפינן עבדים מדאתקוש לקרקעות הכא כיון דכתיב כל ריבויא בעי לכל חד מיעוט באפי נפשיה: דבר שאינו מסויים - פירש הקונטרס דבר שאין לבעלים סימן בו וקשה מה לי יש בו סימן מה לי אין בו סימן ומפרש ריב"א כגון ההיא דתנן בשבועות הדיינין שבועות ד' מב: ושם ד"ה על אין נשבעין אלא על דבר שבמדה שבמשקל ושבמנין לאפוקי. בית מלא מסרתי לך וכיס מלא והלה אומר מה שהנחת אתה נוטל אבל זה אומר עד החלון וזה אומר עד הזיז חייב ומנא ליה הא סברא אי לא משום דדרשינן משלמה ועוד היינו יכולין לפרש דבר המסויים כי ההיא דפרק הזהב ב"מ ד' מז. מה נעל דבר מסויים כו' לאפוקי חצי רימון וחצי אגוז דלא וכן אמרינן לקמן בבא קמא דף סד: גבי דרשה דהמצא תמצא דאמר שדי חמור בין המצא תמצא למעוטי דבר שאינו מסויים היינו חצי רימון וחצי אגוז דממעט להו מכפל ודבר שבמדה ושבמשקל ושבמנין דמצרכי גבי חיוב שבועה תיפוק ליה ממשמעות דכי הוא זה ויש ספרים דגרסי לקמן לאתויי דבר שאינו מסויים ואין נראה דמהיכא הוה ס"ד למעוטי דאיצטריך קרא לאתויי דאף על גב דממעטינן ליה לענין טוען טענת גנב מכפל בגנב עצמו מהיכא אתי אלא למעוטי גרס ואף על פי שנתמעט מגנב עצמו בפסוק הראשון אין למעט בכך. בפסוק האחרון עד שימעט הכתוב בהדיא דהא קרקעות עבדים ושטרות איצטריך למעוטי ולא ילפינן מהדדי: והעדים מעידים אותו שאכלו - אכלו נקט לרבותא אף על פי שאבדו מן העולם פטור מן הכפל בטענת אבד וסיפא נקט שנגנבו לרבותא דאע"פ שהוא בעין חייב כפל כיון שטוען טענת גנב: הוי אומר בטוען טענת גנב דבר הכתוב - דבא זה ולימד על זה: מגנב הגנב - דהגנב משמע המיוחד כמו העולה עולה ראשונה פסחים דף נח: הירך המיומנת שבירך חולין דף צא.: ואידך הגנב לכדר' חייא בר אבא - אע"ג דהאי דריש לריבוי והאי למיעוט אין לחוש דהכל לפי סברת הדרש: כשהוא אומר שה כו'. אף על גב דחמור כתיב ברישא נקט כי האי גוונא משום דהכי מסיק מילתיה שפיר: יאמר גניבה ושור וחיים והכל בכלל - שאל הר"ר אשר מלוני"ל את ר"י היכי ס"ד דמגניבה שור וחיים מרבינן כל דבר ולא יהיה אלא פרט וכלל דלא הוה מרבינן מיניה אלא ב"ח והשתא בעי לרבויי בכלל ופרט וכלל טפי ממאי דמשמע כללא בתרא והשיב לו ר"י כיון דלא מסיק אכתי אדעתיה צד קדושה בבכורות וקרב לגבי מזבח א"כ אם נאמר מה הפרט מפורש בעלי חיים נמצא שאין כלום בכלל בתרא דחיים יותר מכעין הפרט והואיל וכן הוא אית לן למימר דחיים כלל הוא להיות משמע כל דבר כמו גניבה באם אינו ענין לחיים ממש תניהו לענין כל דבר או נפרש חיים לשון חשיבות כמו אחייה לקרן כעין שגנב דלקמן ולהכי קאמר והכל בכלל דאם לא בא לרבות מכעין הפרט אלא בעלי חיים לא יכתוב שום פרט אלא גניבה וחיים וליהוי גניבה כלל וחיים פרט ונ"מ בעלי חיים והא דפריך הא לא דמיא כללא בתרא לכללא קמא אע"ג דפרישית דחיים משמע כל דבר כמו כלל דגניבה מ"מ הואיל ומשמעות פשט שלהן אין שוה אין לעשות כלל ופרט וכלל מהם ומשני ה"א קרב לגבי מזבח אין וכלל חיים כמשמעותיה ומכעין הפרט אנו ממעטינן שאר ב"ח שאין קריבין לגבי מזבח כמו בכל מקום דכעין הפרט אתא למעוטי מכללא בתרא והכל מתיישב כפי' ר"י אך האחרון דקאמר יאמר גניבה שור ושה וחמור וחיים והכל בכלל דכיון דמכח פרטי בעי למימר שיהיה הכל בכלל מאי קמשני אילו כן הייתי אומר מה הפרט מפורש בעלי חיים והא מכח פרטות בא לרבות אפי' לאו בעלי חיים ואור"י דהמתרץ לא הבין דברי המקשן וחוזר ומקשה לו אותה קושיא עצמה ומפרש דבריו ואין נראה דאין זו סוגיית הגמ' אלא תנא אחד הוא ששואל ומשיב לעצמו לכך נראה לפרש דהתנא לרווחא דמילתא. בא לפרש דאפילו תאמר שאין חילוק בין ב"ח לשאין בעלי חיים ולא ממעטינן מחיים דלאו ב"ח אפ"ה מפרטא דשור לא תרבה כל דבר המטלטל וגופו ממון ותקשה לך המצא תמצא ל"ל דהא לא מרבינן מפרטא דשור אלא דבר הקרב לגבי מזבח ומסיק ויאמר גניבה ושור וחמור שה וחיים והכל בכלל וא"כ המצא תמצא למה לי ומשני אילו כן הייתי אומר מה הפרט מפורש ב"ח עתה שאין מוצא טעם אחר מחלק בין בעלי חיים לשאין בעלי חיים אבל בתחלה שהיו לו טעמים אחרים לא חושש אם לא נחלק והשתא איצטריך המצא תמצא לרבות שאין בעלי חיים ופריך מה יש לך להביא בעלי חיים כשהוא אומר חיים הרי חיים אמור ולמה לי כל הני פרטי הא מה אני מקיים גניבה פירוש כלל ופרט וכלל לרבות כל דבר ועוד שאלו דאמאי הוצרך לומר מה הפרט מפורש ב"ח ה"ל למימר אילו כן הייתי אומר מה הפרט מפורש דבר שנבלתו מטמא לאתויי עופות טהורים ולא הוי מצי לאקשויי תו כשהוא אומר חיים הרי חיים אמור כו' ושפיר איצטריך המצא תמצא ואור"י דסובר זה התנא שאין לנו לתלות זה הדבר בצד טומאה כיון שטומאה חלוקה יותר מדאי שזה במגע ובמשא וזה בבית הבליעה דוקא ועוד שאלו למה ליה לרבא למימר דאם המצא תמצא קא קשיא ליה וצריך להפוך דברי הברייתא ולומר גניבה ושור לימא דחזקיה אתא לפרושי למה כל הני פרטי ואאם המצא תמצא סמיך וכבני מערבא ס"ל דאמרי בשני כללות הסמוכי' זה לזה הטל פרט ביניהם ודונם בכלל ופרט וה"ק יאמר המצא ושור וגניבה והכל בכלל אבל המצא תמצא לא חשיב להו שני כללות דדברה תורה כלשון בני אדם ומשני דמשור לחודיה ועם שני כללות לא אתי ומסיק ויאמר המצא ושור וחמור ושה וגניבה והכל בכלל אילו כן הייתי אומר מה הפרט מפורש ב"ח והשתא מסיים שפיר כשהוא אומר חיים הרי חיים אמור הא מה אני מקיים כלל ופרט לרבות כל דבר והוי אתי מסקנא דברייתא שפיר דלפי מה שמפרש רבא דהמצא תמצא קא קשיא ליה אין מתרץ בברייתא עצמה כלום וגם מה שמזכיר שור קודם לגניבה הוה אתי נמי שפיר והשיב לו ר"י חדא דאין לומר. דברה תורה כלשון בני אדם אלא במקום שאי אפשר לומר בע"א ואין להאריך כאן בזה ועוד דא"כ היאך היה יכול לומר אילו כן הייתי אומר מה הפרט מפורש קרב לגבי מזבח וקדוש בבכורה הא ע"כ כיון דסבר האי תנא דשני כללות הסמוכים זה לזה בריבה ומיעט וריבה דיינינן ליה א"כ משני כללות הוה מרבינן כל דבר דהא ליכא למימר הטל פרט ביניהם כבני מערבא דא"כ תקשה ליה שה למה לי כדפריך בסמוך: אי הכי שפיר קשיא ליה - ומשני משום דאית ליה פירכא אע"ג דהאי פירכא ליתא בברייתא היינו משום דלא חש לפרשה: מהיכא קמייתי ליה מכללא בתרא כללא גופי' חיים כתיב ביה - גם זה שאל ה"ר אשר מלוני"ל את ר"י דאכתי תקשה המצא תמצא ל"ל דהא כיון דלא מצי לרבויי בכלל ופרט וכלל טפי אלא בעלי חיים משום דכללא גופיה חיים כתיב ביה א"כ ע"כ חיים לכללא לא אתיא דאי כללא אמאי איצטריך כל הנהו פרטי לא לכתוב אלא גניבה וחיים והוה מרבינן נמי כל בעלי חיים אלמא לאו כללא הוא אלא פרטא ומפרט דחיים לחוד נרבה כל ב"ח ומכל הני פרטי נרבה כל דבר והכי איתא בסמוך אי לאתויי בעלי חיים מחיים נפקא והשיב ר"י דלקמן ודאי דאיכא כללא ופרטא וכללא כדאמר שדי שור בין המצא תמצא קאמר שפיר דמכעין הפרט דשור מרבינן אפילו דלאו ב"ח דכל ב"ח מפרטא דחיים נפקא אבל הכא בלא המצא תמצא אי חיים לא הוי כלל היכי מתרבו דלאו ב"ח מפרטי כיון דליכא כלל בתרא לרבויי מיניה כעין הפרט והואיל שאין לרבות מהן כלום אם נעשה חיים פרט ע"כ צריכין אנו לעשות מחיים כלל ויבואו הפרטות למעט מן הכלל ונאמר מה הפרט מפורש דבר שנבלתו מטמאה ונמעט מהם עופות טמאים ואע"ג דהאי תנא אין נראה לו לתפוס צד טומאה היינו דוקא לפי מה שהיה יכול לתפוס צד ב"ח ורוצה לעשות כלל דחיים כמו כלל דגניבה אבל השתא דמסיק דמחיים לא משמע אלא ב"ח ואין יכול לתפוס צד ב"ח דא"כ פרטי למה לי ע"כ היה צריך לתפוס צד טומאה להכי איצטריך המצא. תמצא לרבות כל דבר כדמסיק: למעוטי דבר שאין מסוים. אית ספרים דגרסי לאתויי ולעיל בבא קמא דף סג. ד"ה דבר מפורש: אי הכי שה ל"ל - ה"מ לאקשויי שור ושה ל"ל דמכעין הפרט דחיים לחוד מרבינן כל דבר אפילו דלאו ב"ח ולפי שהגמרא התחיל דבריו בשור שהוא ראשון נקט הכי אבל באמת הוא ששניהם מיותרים: אין לי אלא בידו - פי' שגנבו בידו ממש גגו חצירו כלומר שהכישה במקל מחצירו של בעה"ב ונכנסה לגגו חצירו וקרפיפו ואיצטריך לרבויי חצר לאשמועינן דחצר קונה אף לחובתו דלא תימא כשליח דמיא ואין שליח לדבר עבירה קמ"ל דקונה כדמפרש בפ"ק דב"מ דף י: דיש שליח לדבר עבירה היכא דשליח לאו בר חיובא הוא וכן מוכח התם כדפרישית: ליכתוב או אם המצא המצא או תמצא תמצא - משמע דאורחיה דקרא ליכתוב ב' פעמים תיבה אחת וכן בהחובל לקמן בבא קמא פה. גבי ורפא ירפא וקשה. דבריש היו בודקין סנהדרין דף מ: ושם ד"ה מדהוה קאמר גבי גז"ש דהיטב היטב דמופנה מדה"ל למכתב או דרוש תדרוש או חקור תחקור מדשני קרא בדבוריה בהיטב כו' משמע דאי הוה כתב הכי לא הוה מופנה ואמאי אכתי הוה מופנה מדהוי ליה למיכתב או דרוש דרוש או תחקור תחקור וי"ל דאין ה"נ אלא משום דאין יורד לאותה סברא וניחא ליה למנקט כפל לשון השגור בכמה מקומות כמו העניק תעניק נתון תתן דברים ט״ו:י״ד: גופא אמר רב קרן כעין שגנב - במסקנא דמילתא אמרינן דרב איירי לענין יוקרא וזולא וא"ת ומאי קמ"ל מתניתין היא בריש הגוזל קמא לקמן בבא קמא דף צג: כל הגזלנין משלמין כשעת הגזילה ואע"ג דמתני' משמע דלענין שינוי איירי כגון עצים ועשאן כלים והתם דף צו: נמי קאמר בגמ' כל הגזלנים משלמים כשעת הגזילה לאתויי דר' אלעאי גזל טלה ונעשה איל נעשה שינוי בידו וקנאו מ"מ לענין יוקרא וזולא נמי איירי כדמוכח בסוף המפקיד ב"מ דף מג. דמייתי לה איוקרא וזולא וכן פרק כל שעה פסחים דף לב. גבי אוכל תרומה דקאמר היכא דמעיקרא שויא ד' ולבסוף שויא זוזא לא תבעי לך דודאי לפי דמים משלם דלא גרע מגזלן דתנן כל הגזלנים משלמים כשעת הגזילה וי"ל דעיקר רב לא אתא לאשמועינן אלא תשלומי כפל ותשלומי ארבעה וחמשה כשעת העמדה בדין והא דקאמר מ"ט דרב אתשלומי כפל ותשלומי ד' וה' קא בעי וה"פ אמר קרא גניבה וחיים אחייה לקרן כעין שגנב ומשמע ליה דוקא לקרן ולא תשלומי ד' וה' וא"ת בהגוזל קמא לקמן בבא קמא דף קה. דאמר רבא גזל שלש אגודות בג' פרוטות והוזלו ועמדו על ב' והחזיר לו ב' חייב להחזיר לו אחת ותנא תונא גזל חמץ ועבר עליו הפסח אמאי לא מייתי ראיה ממתני' דכל הגזלנים משלמין כשעת הגזילה כיון דלענין יוקרא וזולא נמי איירי וי"ל דממתניתין דכל הגזלנים לא מצי מייתי דהתם אם איתא לגזילה בעין הויא בת השבה ולהכי כי ליתא נמי בעין משלם כשעת הגזילה אבל גבי אגודה דאם איתא בעין לא הויא בת השבה דהשתא לא שויא פרוטה הוה אמינא דכי ליתא נמי לא משלם אבל מההיא דחמץ ועבר עליו הפסח מייתי שפיר דאילו הוי בעין לא שוי מידי אפ"ה היכא דליתא בעין משלם כדמעיקרא ובפרק כל שעה פסחים דף לב. הוי מצי לאתויי מההוא דגזל חמץ דמשלם כדמעיקרא אלא דניחא ליה להביא ההיא דכל הגזלנים שהיא שנויה תחילה ועוד אור"י דמגזל חמץ לא מצי למידק כלל דלפי דמים משלם היכא דמעיקרא שויא ד' ולבסוף שויא זוזא דה"א דגבי חמץ כי ליתא בעין בעי לשלומי ליה חמץ מעליא כאותה חתיכה שגזל דלפי מדה משלם אבל לא כדמים של שעת הגזילה: דתניא כחושה והשמינה כו' - תימה היכי ס"ד דרב ששת שדבר רב בכחושה והשמינה דא"כ היה מגרע כחו של קרן וממילתיה דרב משמע שבא ליפות כחו של קרן ולגרע כח כפל וד' וה' דקאמר אחייה לקרן דוקא כעין שגנב ואחייה משמע לשון יפוי כח וי"ל דאחייה אין לשון יפוי אלא לשון תשלומים וכל דבר שמשלים החסרון שגנב או גזל קרי אחייה וכן משמע בסוף שמעתין דקאמר . טלאים כדמעיקרא משלם כפל ד' וה' כשל עכשיו משמע אפי' מעיקרא שויא זוזא ולבסוף ד' דומיא דטלה ונעשה איל משלם כפל כי השתא לפי' ר"י דלקמן ושם אפרש בע"ה ומיהו ר"ת פי' בע"א לקמן דלגרע כח הכפל קאמר רב כשעת העמדה בדין ולא ליפות: אנא מפטימנא ואת שקלת - משמע דכשנתפטמה מאליה הוי כשעת העמדה בדין ולפי זה הוה מצי לאוקמי מילתיה דרב כשנתפטמה מאליה ולא הוה צריך לאוקמיה ביוקרא וזולא ומיהו לפי האמת אפי' כשנתפטמה מאליה משלם כפל ד' וה' כעין שגנב כמו בטלה ונעשה איל דאמר לקמן דמשלם כפל ד' וה' כעין שגנב ואפי' שינוי לא קני משום דאמר ליה אטו תורא גנבי מינך דיכרא גנבי מינך הכא נמי כשנתפטמה מאליה מצי אמר ליה אטו שמינה גנבי מינך ודוקא ביוקרא וזולא הוא דקאמר רב כפל ד' וה' כשעת העמדה בדין דלא שייך למימר אטו יוקרא גנבי מינך וטעמא אפרש לקמן בע"ה גבי הא דקאמר טלאים כדמעיקרא דמים כשל עכשיו: מה לי קטלה כולה מ"ל קטלה פלגא - פ"ה משום דהכחשה אתחלה דטביחה היא וקשה לר"י דלא שייכא הכחשה לטביחה מידי כיון שאם היה הורגה כולה בענין זה לא היה בה דין ד' וה' אלא הכי פריך מה לי קטלה כולה דאין הולכין בתר הדמים דהשתא דקנאה בשינוי ואינה של נגנב אלא בתר מעיקרא שהיתה שלו וה"ה בקטלה פלגא ולפי זה ה"ה בהוכחשה ממילא דמשלם כדמעיקרא דמה לי מתה כולה מה לי מתה פלגא ודאי מתה כולה מאליה יש לחייבו כדמעיקרא שהיתה של נגנב ולא בתר השתא וכי קא משני ומוקי מילתא דרב ביוקרא וזולא לא הוה מצי לאוקמי בכחשה דממילא ועוד אר"י דמצי לפרש בע"א מ"ל קטלה כולה מ"ל קטלה פלגא כלומר אפי' למ"ד אין לשחיטה אלא לבסוף ולא מחייב ד' וה' עד משהו אחרון אפ"ה לא אזלינן בתר חשיבותא דההיא שעתא כפי מה שהוא שוה במשהו אחרון אלא כפי מה ששוה קודם שחיטה א"כ כי קטלה פלגא נמי דהיינו הכחישה לא אזלינן בתר השתא אלא בתר מעיקרא ולפי טעם זה ה"מ לאוקמיה מילתי' דרב בהוכחשה ממילא: כפילא ארבע וחומשא זוזא - לפי מה שפ"ה דחומשא עולה לו בכפילא שמשלם את הכפל ונפטר בכך מן החומש קשה קצת מה בכך אי כפילא ארבע וחומשא זוזא ומיהו בקונט' פי' דלית ליה כפרה בחומש כיון שאין ניכר ומובלע בתוך הכפל ואי הוה מפרש דחומשו עולה לו בכפילו שמשלם את החומש ועולה לו לכפל הוה ניחא דהוה פריך שפיר אבל לשון בכפילו לא משמע הכי ובתוספתא נמי גרסי' וחומשו עולה לו מתוך כפילו וריב"א מפרש דאלשון ברייתא קפריך דמשמע דחומשו עולה בכל כפילו: אלמא קרן כעין שגנב - תימה אמאי לא דחי כגון דמעיקרא שויא זוזא ולבסוף שויא ד' וכפילא זוזא כעין שגנב דלא כרב וחומשא זוזא כשעת העמדה בדין כדאמר דתברה או שתייה משלם ד' וי"ל דליכא למימר הכי כלל דמהיכא תיתי דקרן יהא כשעת העמדה בדין וכפל ד' וה' יהי' כעין שגנב דאין לחלק בין כפל ד' וה' לקרן אם לא מכח הפסוק ובזה אין לנו שום פסוק ורב נמי דמחלק היינו משום דקרא קדריש ועוד דבלאו הכי דחי שפיר ונוח לו כפי האמת ובאותו ענין שהיה המסייע אומר שאין להעמידה: ואי אמרת שינוי קונה - פירוש כי . האי דטלה ונעשה איל אבל הא פשיטא דשינוי קני כדאמר בסמוך דשינוי קונה לבע"ה: איל בן יומו קרוי איל - מיהו ודאי לענין קרבן אמרינן דאיל בן שתי שנים מדכתיב במקום אחר כבש בן שנתו ויקרא יב: הא מני בית שמאי היא - האי שנויא ליתא לרבא דאית ליה בריש הגוזל קמא לקמן בבא קמא דף צד. דוקא לגבוה אסרי ב"ש משום דאמאיס וא"ת היכי מדמה ליה דמה ענין אתנן אצל שינוי וי"ל דקסבר דאי שינוי קונה א"כ ראוי הוא להתיר שינוי באתנן דחשיב כאחר ואין זה אותו שבא לידה בתורת אתנן וממאיס נמי לא מאיס: הן ולא שינוייהם - תימה דבסמוך נפקא ליה לרבה דשינוי קונה מקרא אחרינא דכתיב אשר גזל כעין שגזל יחזיר ועוד קשה דרב חסדא קאמר דשינוי אין קונה דדריש אשר גזל מ"מ ובהגוזל קמא צד: קאמר רבי יוחנן דבר תורה גזילה המשתנית חוזרת בעיניה מדכתיב והשיב את הגזילה מ"מ וכי פליגי אבית הלל ונרא' לר"י דלקמן מיירי בשינוי החוזר לברייתו ואהכי מייתי בריש הגוזל קמא מלתיה דר' יוחנן ורבה דבסמוך סבר דאפי' שינוי החוזר לברייתו נמי קני וצריכי תרי קראי דאי לאו אלא חד קרא הוה מוקמינן ליה בשינוי שאין חוזר והא דמייתי רבה סיוע לדבריו ממתניתין דהגוזל עצים לקמן בבא קמא ד' צג: משום דמיירי בשינוי חוזר לברייתו כדמוקי לי' התם בריש פרקין שם בעצים משופים וצמר טווי וההיא דלא הספיק ליתן לו עד שצבעו נראה לרבה דאיירי נמי בשינוי החוזר שיכול להעבירו ע"י צפון כדאמר בריש הגוזל שם ואע"פ דלר' יוחנן מיירי בשינוי שאינו חוזר ומוקי לה בקלא אילן דלא עבר לה לרבה נראה לו דוחק להעמידה בקלא אילן דלא עבר ולהכי מייתי מיניה סייעתא: הם ולא ולדותיהם. משמע הכא דטפי מסתבר לאסור חטין ועשאן סולת יותר מולדותיהם ותימה דבפ' כל הצלמים ע"ז דף מז. ושם ד"ה הכא משמע איפכא גבי יש שינוי לנעבד או לא דבעי למימר דמשתחוה לחטין קמחן מותר למנחות ואע"ג דאמרינן בעיברו ולבסוף נרבעו דברי הכל אסורים דהתם מעיקרא בהמה והשתא בהמה ובבא הוא דאחידה באפה הכא מעיקרא חטין והשתא קמח ואין לומר דהא דשרינן ולד אתנן היינו בנותן לה ואח"כ עיברה דהא משמע בפ' כל האסורין תמורה דף ל: ושם ד"ה דניחא דדומיא דולד הנרבעת שרינן ולד אתנן וי"ל דהתם ודאי יש להתיר יותר חטין שנשתנה שנעשה סולת מולד נרבעת דהיא וולדה נרבעו ובבא בעלמא דאחידה באפה אבל גבי אתנן עיקר דעתה משום קמח וגבי בהמה עיקר דעתה אפרה ולא אולד: טלאים כדמעיקרא - נראה לר"י דה"פ דלענין טלה ונעשה איל או כחושה ונתפטמה או איפכא לשלם כפל נמי וכן ד' וה' כדמעיקרא כמו קרן אבל דמים דהיינו יוקרא וזולא כשל עכשיו ששמין אותו טלה של שעת גניבה לפי גדלותו או קטנותו שהיה בשעת גניבה לפי יוקרא וזולא דהשתא וטעמא דטלאים משום דא"ל תורא גנבי ממך והוא הדין כחושה והשמינה דא"ל שמינה גנבי ממך אבל לגבי דמים אין שייך למימר יוקרא גנבי מינך ובלישנא דקרא נמי גוף צאן ובקר נזכרים בפסוק ודרשי' מינה לקמן בבא קמא דף סז: שאם גנב שור שוה מנה לא ישלם תחתיו ה' נגידים דכתיב תחתיו דמשמע תחת גוף השור ומשום דלשון גוף השור נזכר בפסוק משום הכי אמרינן טלאים כדמעיקרא ואע"פ שעל שעת טביחה בא ד' וה' מ"מ כמו כן שעת גניבה גרמה לו שאם אין גניבה אין טביחה ומכירה אבל דמים שכל עיקרם תלוים בשומת ב"ד וגם אין נזכרין בפסוק סברא הוא דמוקמינן בהו אחייה לקרן דוקא כעין שגנב ולא ד' וה' אלא כשעת העמדה בדין שב"ד שמין אותה באותה שעה ור"ת מפרש דאין חילוק בין טלאים ליוקרא וזולא וה"פ טלאים שדבר בהן הברייתא דהיינו טלה ונעשה איל שנשתנו למעליותא כדמעיקרא וה"ה ביוקרא וזולא דמעיקרא שוין זוזא ולבסוף ארבעה דהיינו כדמעיקרא דלהחמיר על ד' וה' לא אמר רב דמים פי' דמים דאיירי בהו רב כגון דמעיקרא שוים ארבעה ולבסוף שוים זוזא דנשתנו לגריעותא בההיא קאמר רב כשל עכשיו וה"ה בטלאים כגון שמינה והכחישה דהוי כשל עכשיו והא דאמר לעיל שמינה והכחישה כעין שגנב צ"ל דוקא בהכחישה בידים: לא הספיק ליתנו עד שצבעו פטור - אפי' כשגזז שיעור חמשה רחילות יחד שחל עליו חיוב ראשית הגז פטור כשצבעו כדאשכחן בריש הגוזל קמא לקמן בבא קמא דף צד. ושם גבי פיאה דמצותה בקמה וכשנשתנית למ"ד שינוי קונה פטור וא"ת הא דמייתי התם גזז ראשון וצבעו פטור מאי אריא ראשון ראשון אפי' הכל יחד נמי וי"ל דהתם אפי' צבע מקצת והניח מקצת פטור אפי' מה שלא צבע שלא חל עליו חיוב ראשית הגז כיון שאין מצטרף אבל הכא שגזז כשיעור תחילה ונתחייב לכהן דוקא צבעו כולו פטור אבל הניח מקצת מה שהניח חייב אע"פ שאין בו שיעור שכבר נתחייב: עד שצבעו - אין לפרש שצבע חלקו של כהן מה שהפריש לו מן הגיזה דלא שייכא ביה הפרשה כמו גבי תרומה דהפרשה שייכא ביה אבל הפרשת ראשית הגז אין כלום מה שמפריש לצד אחד וכאילו לא הפרישו: מוצא אבידה לאו כיון דאייאש מרה מינה כו' - אור"י דנפקא לן דיאוש קונה באבידה מהא דאמר באלו מציאות ב"מ דף כז. ושם מה שמלה מיוחדת שיש לה סימנין ויש לה תובעים פי' ע"י שיש לה סימנין יש לה תובעים שאין הבעלים מתייאשין כיון שיש בהם סימן ולא כמו שפ"ה שם שיש לה תובעין שאינה של הפקר דשמלה דבר הנעשה בידי אדם הוא דהא ל"ל קרא להכי פשיטא דשל הפקר פטור דלמי ישיב וקשה לר"ת למ"ד סימנין לאו דאורייתא א"כ בין בדבר שיש בו סימן בין בדבר שאין בו סימן אין מחזיר לבעלים מן התורה אלא ע"י עדים ואי מתייאש מדבר שאין בו סימן כך מתייאש מדבר שיש בו סימן דזה וזה אין מחזיר לבעלים אלא ע"י עדים וא"כ לא יחזיר אבידה לעולם ותירץ דאע"ג דסימן לאו דאורייתא ואין מחזיר כ"א בעדים מ"מ אין מתייאש מדבר שיש בו סימן ששואל לבני אדם ראיתם טלית שלי שאבדתי שהיה בו כך וכך סימנין אבל כשאין בה סימנין מתייאש שאין יודע מה לשאול ואין סבור למצוא עדים לעולם וא"ת א"כ מה דוחק לשנויי התם למ"ד סימנין לאו דאורייתא סימנין כדי נסבא הא איכא למימר דלא נקט סימן אלא לומר דע"י כך יש לה תובעין וי"ל דאי לאו דסימנין דאורייתא לא היה לו כלל להזכירם ולא הוה ליה למימר טפי אלא מה שמלה מיוחדת שיש לה תובעים וממילא ידעינן דמשום סימנים הוא: הכא נמי כיון דמייאש כו' - אע"פ שאין יאוש מועיל באבידה בתר דאתי לידיה כדקאמר לאו כיון דמייאש מרה מינה מקמי דאתי לידיה קני ליה וכדאמר באלו מציאות ב"מ דף כא: בהדיא מ"מ בעי למילף שפיר דיאוש קני בגזל בתר דאתי לידיה דבמציאה נמי נהי שלא היה קונה לענין זה שלא יצטרך להשיב ולהפטר לגמרי הואיל וכבר נתחייב בהשבה מ"מ היה קונה לענין זה שלא יתחייב לשלם כי אם דמים כמו לגבי גזל: כיון דבאיסורא אתי לידיה - מכאן משמע שיאוש אין כהפקר גמור דא"כ אפי' בתר דאתא לידיה באיסורא יוכל לקנות מן ההפקר והא דאמר בהשולח גיטין דף לט: נתייאשתי מפלוני עבדי דלא בעי גט שחרור אי אמרי' המפקיר עבדו יצא לחירות ואין צריך גט שחרור לא משום דכי מתייאש הרי הוא מפקירו דאי יאוש הוי הפקר א"כ אפי' אתא לידיה באיסורא כיון שמפקיר זכה בהן אלא התם היינו טעמא דכי היכי דבהפקר אין צריך גט שחרור לפי שאין רשות לרבו עליו ה"נ כשנתייאש אין לרבו רשות עליו: אילימא לפני יאוש ל"ל קרא פשיטא - דאפילו קדשינהו אינו קדוש דגזל ולא נתייאשו הבעלים שניהן אין יכולין להקדיש: שמע מינה דיאוש לא קני - דאי קני א"כ חשיב שפיר קרבנו ולא מיפסיל משום מצוה הבאה בעבירה הואיל והוא קנוי לו קודם שהקדישו כמו שאפרש לקמן בבא קמא דף סז. ד"ה אמר עולא בע"ה אבל אי לא קני ביאוש מיפסיל ומ"מ קדוש הוא. אע"ג דאכתי לא ידע טעמא דשינוי השם דקאמר לקמן מעיקרא חולין והשתא הקדש מ"מ יש כאן יאוש ושינוי רשות באותן קרבנות דאין הגזלן חייב באחריותן: מי איכא למ"ד שינוי מעשה לא קני - ולא בעי לאוקמיה כב"ש דאמר שינוי במקומו עומד אף על גב דאיכא נמי תנאי דסברי הכי בהגוזל קמא לקמן בבא קמא דף צג: מ"מ הלכה כב"ה דשינוי קונה והתם נמי דחי רבא דכולהו תנאי מצו סברי כב"ה ובכל הגמרא סובר כן ולא בעי לאוקמי בשינוי החוזר לברייתו דאיכא למ"ד דלא קני דרב יוסף לא פליג עליה דרבה אלא ביאוש לחודיה אבל שינוי מעשה אפי' בחוזר לברייתו דאיירי ביה רבה כדפרישית לעיל לא פליג עליה: דגזל משכב דחבריה - משמע מתוך פ"ה שר"ל משכב גמור של חבירו אם גזלו אין מטמא משכב דגזירת הכתוב הוא וזהו תימה ועוד קשה לרשב"ם דבטהרות פ"ז מ"ו גבי גנבים שנכנסו לבית תנן המשכבות ומושבות טהורים ואם יש עמהם כנעני או אשה הכל טמא כי שמא נדה היא וכנעני כזב לכל דבריו משמע שמטמא משכב ומושב שאין שלו ומיהו יש לדחות דהתם מדרבנן ועוד קשה דהתם בתורת כהנים פרשת מצורע מייתי עלה פלוגתא דר"ש ורבנן דגנב וגזלן דבסמוך והכי איתא התם משכבו ולא הגזול יכול שאני מוציא אף הגנוב ת"ל טמא ר' שמעון אומר במשכבו ולא הגנוב יכול שאני מוציא את הגזול ת"ל טמא אמרו לו ומה ראית לרבות את זה ולהוציא את זה אחר שריבה הכתוב ומיעט מרבה אני את אלו שנתייאשו הבעלים ממנו כו' ומדמייתי עלה פלוגתא דר"ש ורבנן משמע דהוי טעם משום דאין מחשבה מטמאתו כי ההיא דבסמוך דאין יחוד של גזלן יחוד ומפרש ר"י דגזל משכב דחבריה שגזל עורות של בעל הבית שאינן מחוסרין אלא יחוד ואין צריך שום תיקון ואין חסר רק מחשבה והוי שפיר דומיא דגזל קרבן דחבריה שאם היה גוזל בהמה של חולין שמחוסרת קדושה זה היה כמו מחוסר מעשה גמור כעין עמרא ועבדיה משכב אבל גזל או גנב משכב גמור דחבריה מטמא משכב לכ"ע ואע"ג דהך משכבו ולא הגזול איירי קודם יאוש והך דקרבנו ולא הגזול איירי אף בתר יאוש אין להקפיד אע"ג דאין דומה זה לזה: דגזל קרבן דחבריה - תימה ל"ל קרא דאי בחטאת הא אפי' הוא עצמו אם אכל חלב אתמול והפריש קרבן אין מתכפר באותו קרבן על חלב שאכל היום ואי בעולה ושלמים הא אמרי' בפסחים דף פט: המוכר עולתו ושלמיו לא עשה ולא כלום והיה נראה לאוקמי בפסח שיכול למנות אחרים עמו על פסחו ולמוכרו כדמוכח התם אבל קשה דהאי קרא בעולה כתיב אם לא שיעמיד בפסח באם אינו ענין ואין לומר שבא הכתוב לפסול הקרבן דהא אמרינן לקמן בבא קמא דף עו. גבי גנב שאם שחט תמימים לפנים לשם בעלים יחזרו קרן לבעלים: כגון שקיצען - ומועיל עם היאוש אבל לחודיה לא קני דלאו שינוי מעשה הוא: ועיצבא אינה צריכה קיצוע - ומיהו היכא דחשיב עליה לקוצעה אמרינן בפ' דם חטאת זבחים דף צד. דטהורה עד שיקציענה מ"מ דייק הכא שפיר דכיון דראויה להשתמש בלא קיצוע אין קיצוע שלה חשוב שינוי מעשה כלל: כל שאין בו חסרון מלאכה מחשבה מטמאתה - וא"ת בלאו ההוא דעיצבא אמאי לא פריך ליה מהכא דמחשבה מועלת אלמא יאוש קני וי"ל דלמא הך דהכא איירי בבעל הבית: שינוי השם כשינוי מעשה דמי - לאו כשינוי מעשה ממש דשינוי מעשה לחודיה קני כדמוכח לעיל ולקמן דף סח. גבי גנב וטבח ובא אחר וגנבו דפריך ושינוי מעשה מי איכא למ"ד דלא קני אבל שינוי השם גרידא לא קני בלא יאוש או שינוי מעשה: הא לאו הכי הדרא בעיניה - וסתם מריש כיון שבנאו בבירה מתייאשים הבעלים ממנו וא"ת דמשמע דלא מקשה אלא לרב יוסף אדרבה כ"ש דקשה לרבה טפי דלדידיה יאוש גרידא קני ולמאי דמשני דמריש שמו עליו אכתי תקשה לרבה דמהכא משמע דיאוש לא קנה ונראה לפרש דבלא יאוש איירי ולהכי פריך לרב יוסף א"א בשלמא דשינוי השם לא כלום הוא שפיר אלא אי אמרת דשינוי השם קטן עם יאוש קני א"כ שינוי השם גדול כי האי דמריש יש לו לקנותו בפני עצמו וכן משמע לעיל דשינוי השם חשוב גרידא קני דפריך גבי גנב טלה ונעשה איל ונקניה בשינוי השם דהוי שינוי השם חשוב ועוד יש לומר דבכל מקום הוי שינוי השם גרידא קני לרב יוסף בלא יאוש ולכך יש להועיל לו במריש בלא יאוש דמה שצריך יאוש בעורות לאו משום קנין דקנין הוי משום שינוי השם לחודיה והיאוש אין צריך אלא כדי שיועיל מחשבת יחודו לשוייה אברזין דאם לאו היאוש אין כאן שינוי השם וכן בהקדש בעי עמו יאוש שאם אין יאוש אין שם הקדש חל עליו ואין כאן שינוי השם וכן שינוי רשות אם אין יאוש אין שינוי רשות אבל מריש בלא יאוש נמי איכא שינוי השם ויש לו להועיל בפני עצמו וכן גבי טלה ונעשה איל דאמרי' לעיל וניקני בשינוי השם: צנור שחקקו ולבסוף קבעו פוסל את המקוה - כשיש לו לבזבז מד' רוחותיו איירי שאם הוא פרוץ אפי' מרוח אחד לא היה פוסל המקוה כדמוכח במסכת מקואות פ"ד מ"ד דדוקא טבלא שיש לה לבזבז פוסל והר"י מסימפונ"ת פירש דאפילו פרוץ משני רוחות איירי כדרך צנור וכגון שחטטו לקבל צרורות שלא יעכבו את הגשמים כי ההיא דפ"ד דמקואות מ"ג החוטט בצנור לקבל צרורות בשל עץ בכל שהוא ובשל חרס ברביעית וא"ת א"כ מאי קאמר מעיקרא קציצתא והשתא צנור דמשמע דאפי' קבע תחילה יש לפסול המקוה לפי שמשתנה שמו ע"י חקיקה והלא אין משתנה שמו ע"י חטיטה שעושה לקבל צרורות דאותה היא שגורמת לפסול את המקוה וי"ל כיון שמשתנה שמו ע"י. חטיטה יש לחשבו כתלוש והחטיטה שעושה כאילו עושה אותה בתלוש: שאני שאיבה דרבנן - מפורש בפרק המוכר את הבית ב"ב ד' סו. ושם ד"ה מכלל: הגנב והגזלן - בהגוזל בתרא לקמן בבא קמא קיד. פריך אי רבנן קשה גזלן אי רבי שמעון קשה גנב ומשני לה שפיר: מעיקרא טיבלא - ואע"ג דשינוי החוזר לברייתו על ידי שאלה כדאמרינן בהאשה רבה יבמות ד' פח. ובסוף הנודר מן הירק נדרים ד' נט. מ"מ לא חשיב להו שינוי החוזר לברייתו כיון דלא שכיחא: מעיקרא חולין והשתא הקדש - בקדשים שאין חייב באחריות לא הוה צריך ליתן טעם זה דיש כאן שינוי רשות אלא בעי לאוקומי אפי' בחטאת ובאשם ואע"ג דמעיקרא תורא דראובן והשתא תורא דראובן מכל מקום שינוי השם יש כאן: אמר עולא מניין ליאוש שאין קונה - משמע הכא דסבר עולא דיאוש לא קני וכן בהניזקין גיטין ד' נה. ושם ד"ה מאי דאמר עולא דבר תורה בין נודעה בין לא נודעה אין מכפרת מ"ט יאוש כדי לא קני וקשה לר"ת דבהגוזל בתרא לקמן בבא קמא ד' קיד. גבי פלוגתא דרבי שמעון ורבנן דגנב וגזלן קאמר עולא מחלוקת בסתם אבל בידוע ד"ה יאוש קני ואור"ת דבכל מקום יאוש קונה רק לענין קרבן משום דהוי מצוה הבאה בעבירה ומביא ראיה מההיא דהניזקין גיטין ד' נה: ושם דפריך התם לעולא מההיא דגנב והקדיש ואח"כ טבח ומכר משלם תשלומי כפל ואין משלם ד' וה' ותני עלה כה"ג בחוץ ענוש כרת ואי אמרת יאוש לא קני כרת מאי עבידתיה והשתא בלאו ההיא דתני עלה הוה ליה למפרך מגופה דאי יאוש לא קני אם כן אין לו כח להקדיש ואמאי פטור מד' וה' הא לא טבח דהקדש אלא ודאי לכל מילי מודה עולא דיאוש קני רק לענין הקרבה ולהכי פריך מדתני עלה דבחוץ ענוש כרת אלמא ראוי לפתח אוהל מועד ועוד מייתי ראיה ר"ת מריש לולב הגזול סוכה ד' ל. ושם דפסלינן לולב הגזול אפי' בי"ט שני ומפרש רבי יוחנן משום מצוה הבאה בעבירה שנאמר והבאתם גזול את הפסח גזול דומיא דפסח בין לפני יאוש בין לאחר יאוש בשלמא לפני יאוש דלאו דידיה היא אלא לאחר יאוש הא קנייה ביאוש מ"ט לא לאו משום מצוה הבאה בעבירה משמע דסבר בכל דוכתי דיאוש קני רק לענין מצוה וקשה לר"י לפי' דאם כן מאי פריך לעיל אביי לרבה מקרבנו ולא הגזול דלמא בקרבנו מודה רבה כמו עולא וכ"ת דסבר אביי אין חילוק כמ"ד בסוכה שם. מתוך שיוצא בשאול יוצא בגזול דלית ליה טעמא דמצוה הבאה בעבירה הא ע"כ אית ליה דאי לאו הכי כי אמרת נמי יאוש לא קני תקשה ליה אמאי אסור להקריבו כיון דשם הקדש חל עליו כדאמר דהוי יאוש ושינוי השם אלא ודאי משום דהוי מצוה הבאה בעבירה ועוד בההיא דגיטין ד' נה: ושם דבעי רבא כי אוקמוה רבנן ברשותיה משעת גניבה או משעת הקדישה ומאי נ"מ לגיזותיה וולדותיה ואליבא דעולא בעי לה כדמוכח סוגיא דהתם ואי בעלמא קני הא ע"כ משעת יאוש גיזותיה וולדות דידיה הוו ע"כ נראה לר"י דבכל מקום לעולא יאוש לא קני וההיא דהגוזל בתרא לקמן בבא קמא ד' קיד. הוי יאוש ושינוי השם דמעיקרא משכא והשתא אברזין ואע"ג דגבי קרבן נמי הוי יאוש ושינוי השם כדאמר לעיל דמעיקרא חולין והשתא הקדש מכל מקום כיון דאין קנוי לו אלא מחמת שהקדיש ולא היו לו קנוי קודם פסליה רחמנא להקרבה משום מצוה הבאה בעבירה כדמוכח בפרק לולב הגזול סוכה ד' ל. ושם דאמר להו רב להנהו אוונכרי כי זבניתו אסא מן הנכרים לגזוז אינהו כו' ופריך ולקנינהו בשינוי השם משמע דאי קנו ליה תו לא הוי מצוה הבאה בעבירה ודוחק לומר דסבר כרבי יצחק בר נחמני דלא חייש התם למצוה הבאה בעבירה ועוד אמר התם ד' לא. האי כשורא דמטללתא עבדו ביה רבנן תקנתא מפני תקנת השבים וסוכה לא בעינן משלכם ולא מיפסל אלא משום מצוה הבאה בעבירה וכי קנייה בתקנתא דרבנן לא חשיב מצוה הבאה בעבירה כ"ש אי קנה קנין גמור והא דאמר בריש הגוזל קמא לקמן בבא קמא ד' צד. הרי שגזל סאה חטין טחנה לשה אפאה והרים ממנה חלה כיצד מברך אין זה מברך אלא מנאץ ודחי ליה התם דמצי סבר בעלמא דשינוי קונה והכא משום מצוה הבאה בעבירה אע"ג דקנה קודם לכן לענין ברכה להזכיר שם שמים עליו ראוי להחמיר יותר אי נמי התם דחוי בעלמא הוא והשתא לעיל פריך אביי שפיר מקרבנו ולא הגזול דאי יאוש קנה אמאי מיפסל הא לא חשיב מצוה הבאה בעבירה כיון דקודם שהקדישה קנאה אלא ודאי יאוש גרידא לא קני אלא מחמת שהקדישה דה"ל יאוש ושינוי רשות או יאוש ושינוי השם כדמסיק לבסוף ולכך מפסל משום דה"ל מצוה הבאה בעבירה ובהניזקין גיטין ד' נה: ושם נמי אי לא דתני עלה מגופא דברייתא לא מצי פריך לעולא דאע"ג דיאוש לא קני שפיר חל הקדש משום דה"ל יאוש ושינוי השם ואדרבה מגופה דברייתא הוי סייעתא לעולא דאי יאוש קני כי לא הקדיש נמי פטור מד' וה' דשלו הוא טובח ושלו הוא מוכר כדפדיך מינה לקמן בבא קמא ד' סח: רבי יוחנן לריש לקיש דאמר יאוש קני ואדרבה תימה דלא פריך מינה לרב יהודה דפליג התם אעולא וסבר דיאוש כדי הוי יאוש וליכא לשנויי כדמשני לקמן לריש לקיש כגון שהקדישו בעלים ביד גנב דאם כן מאי פריך התם לעולא כרת מאי עבידתיה הא מתחייב כרת שפיר דראוי לפתח אהל מועד כיון שהקדישו בעלים וי"ל דהמ"ל ולטעמיך אי נמי דרב יהודה נמי אית ליה דיאוש לא קני וטעמא דרב יהודה דאמר בין נודעה בין לא נודעה מכפרת משום דלא חייש לטעמא דמצוה הבאה בעבירה ולא גרסינן התם מאי טעמא קסבר יאוש כדי קני ובסוכה ד' ל. ושם דקאמר אלא לאחר יאוש הא קנייה ביאוש ה"פ הא קנייה ביאוש ושינוי השם ומה שאין מזכיר אלא יאוש משום דע"י יאוש שקודם לכן קנאה בשינוי השם ואית ספרים דלא גרסי ביאוש אלא הא קנייה ותדע דהא התם ר' יוחנן קאמר ליה ור' יוחנן אית ליה דיאוש לא קני דאמר לקמן חיוביה בין לפני יאוש בין לאחר יאוש ואי סבר דיאוש קני אמאי חייב לאחר יאוש שלו הוא טובח ושלו הוא מוכר ובהגוזל בתרא קאמר רבי יוחנן משמיה דרבי ינאי דשינוי רשות ואחר כך יאוש לא קני ור"ת הקשה דבהגוזל בתרא לקמן בבא קמא ד' קיד. משמע דלעולא יאוש כדי קני דפריך ממתניתין דנטלו מוכסים חמורו ונתנו לו חמור אחר הרי זה שלו וקאמר בשלמא לעולא בידוע ודברי הכל ונתנו לו חמור אחר חשיב ליה התם יאוש כדי דקאמר התם תנא ואם נטל מחזיר לבעלים הראשונים ומפרש דקסבר יאוש כדי לא קני וטעמא נראה דלא חשיב ליה שינוי רשות משום דע"כ נותנים לו ותירץ ר"י דברייתא ע"כ לא איירי כמתני' דהא במתניתין קתני הרי הוא שלו וברייתא קתני מחזיר לבעלים הראשונים ועוד דא"כ דאמתניתין קיימא תקשי מברייתא לרבה דאמר יאוש כדי קני אלא ברייתא איירי שהבעלים עומדים ולא נתייאשו עדיין כשנתנו לזה אע"ג דלסוף אחר דאתא לידיה נתייאשו לא קני דשינוי רשות דקודם יאוש לא קני כדמשמע לקמן ויאוש גרידא נמי לא קני אפי' לרבה כיון דבאיסורא אתא לידיה וצריך להחזיר הדמים אבל מתניתין איירי לעולא בידוע שנתייאש מקמי דאתא לידיה וכי אתא לידיה הוה ליה יאוש ושינוי רשות: אף גזול דלית ליה תקנתא - אע"ג דאמר לעיל בבא קמא דף סה: גנב טלה ונעשה איל נעשה שינוי בידו וקנאו מ"מ כמו שהוא לית ליה תקנתא: רבא אמר - מהכא קרבנו ולא הגזול רבא גרסינן ולא רבה מדקאמר חד מינייהו רב פפא אמר ולא היו טועים אלא בין רב פפא לרבא שהיה רבו ופעמים כשהיה אומר רב פפא דברים בסתם היו סבורים שדברי רבא הן אבל בין דברי רב פפא לדברי רבה לא היו יכולין לטעות ולעיל בבא קמא דף סו: גרס אמר ליה רבא משכבו ולא הגזול כו' אע"ג דרבה הוה בר פלוגתיה דרב יוסף ולרבה הקשה אביי צריך לומר דרבה עצמו לא השיב לו כלום אלא רבא השיב לו מדפריך הכא והא רבא הוא דאמר דגזל קרבן דחבריה וקאמר דחד מינייהו רב פפא אמרה וכן משמע דבכל הספרים גרס לעיל אמר ליה רבא ואי רבה השיבו הל"ל אמר ליה ולא היה צריך להזכיר רבה כיון דמקשה לרבה וכן משמע בהניזקין גיטין דף נה: ושם דרבא אית ליה דיאוש כדי לא קני דבעי רבא כי אוקמוה רבנן ברשותיה משעת גניבה או משעת הקדש למאי נ"מ כו' ואי יאוש קני לכל הפחות משעת יאוש כבר הוא ברשותיה ובפרק בתרא דף קיא: ושם קאמר רבא לעולם רשות יורש לאו כרשות לוקח דמי משמע התם דאית ליה דיאוש לא קני והתם רבא דהוא בר פלוגתיה דרמי בר חמא והא דאמר רבא בפרק אלו מציאות ב"מ דף כו: גבי מציאה נטלה לפני יאוש על מנת לגזלה עובר בכולן ואע"ג דאהדריה בתר יאוש מתנה בעלמא הוא דיהיב ליה אע"ג דיאוש לא קני מ"מ כיון דהואיל יאוש למוכרה או להקדישה חשיב גזלן: שור ושה שני - פעמים. וא"ת ושה דכתיב ב' פעמים למה לי הא בשבת לא כתיב שה וי"ל דאי לא כתיב שה שני פעמים הוה אמינא שבא שור למעוטי שאר מילי מדין שור דלא הוו בתשלומין ה' ולוקמיה אדין שה להכי כתיב שה למעוטי לגמרי: חמשה בקר ישלם תחתיו - ומסברא הוה ידענא דחמשה בקר קיימא אשור וארבע צאן קיימי אשה: אין הגונב כו' - בגמרא דף סט: דריש לה מוגונב מבית האיש ולא מבית הגנב ולמאן דמוקי חד בגנב וחד בטוען טענת גנב א"ש אבל למאן דמוקי תרוייהו לטוען טענת גנב לא שייך כלל למדרש הכי וצריך לומר דלדידיה נפקא ליה למעוטי גנב אחר הגנב מקרא אחרינא: דתניא אמר רבי עקיבא כו' - מכל הנהו דפריך הכא לרב ה"מ למפרך לעיל לרבה ומהנהו דפריך לעיל לרבה ה"מ למפרך לרב אלא דרבה דאיירי בגזלן פריך ליה ממילי דגזלן ולרב דמיירי בגנב ניחא ליה למיפרך ממילי דגנב אע"פ שאין סברא לחלק ועוד דכמו שהוקשו בבית המדרש נקבעו בגמרא ולתרוייהו הוה מצי למפרך מההיא דגנב והקדיש דפריך מינה לקמן רבי יוחנן לריש לקיש: אי הכי קשה מציעתא לרב - דאין להופכו כיון דברייתא לא מוכחא מידי שצריך לתרצה ולהפכה: מה טביחה דאהנו מעשיו - משמע דסבר ר"א דשינוי קונה דאהנו מעשיו משמע לאפוקי מרשות בעלים דומיא דאהנו מעשיו דמכירה וקשה לפי' רשב"ם דמפרש בפ"ק ד' יא. אהא דאמר עולא א"ר אלעזר שמין לגנב ולגזלן דהיינו לענין פחת נבילה דהוי דנגזל משום דלא קני לה גזלן בשינוי וי"ל דדוקא בשינוי שאין הגזלן עושה בידים לא קני כגון שמתה הבהמה אבל שינוי שעושה הגזלן בידים כגון טביחה מודה ר"א דקני א"נ אהנו מעשיו דטביחה היינו שמחסרה מן הבעלים ולאו דקני ליה ולא הוי כאהנו מעשיו דמכירה.: מה טביחה לאלתר אף מכירה לאלתר - וא"ת והא ממש לאלתר קודם ידיעת בעלים אי אפשר להיות דומיא דטביחה דה"ל יאוש שלא מדעת וקיימא לן כאביי דלא הוי יאוש וי"ל דטביחה נמי אין דרך לטבוח לאלתר עד שיבוא לביתו ובתוך כך מסתמא יודעין הבעלים: גניבה בנפש תוכיח - וא"ת גניבה בנפש שאני דלא איתקש לטביחה וי"ל דהכא נמי לא איתקש לטביחה אלא בלא היקישא יליף לה מטביחה ולהכי קאמר ר' יוחנן דאדרבה אית לן למילף מכירה ממכירה: רבי יוחנן סבר חיוביה בין לפני יאוש בין לאחר יאוש. תימה דלכאורה קי"ל כרבה דיאוש כדי קני וקי"ל כר' יוחנן לגבי ר"ל דחיוביה אף לאחר יאוש ואמאי חייב אחר יאוש כיון דיאוש קני שלו הוא טובח ושלו הוא מוכר וי"ל דאפשר דלא קי"ל לא כרבה ולא כר' יוחנן דכמה אמוראי נחלקו בשני אלו הדברים: הוא דאמר כצנועין - וא"ת והא צנועים מחללין אף אחר יאוש דהא סתם גניבה הוי יאוש בעלים כרבנן דר"ש א"כ קסברי צנועין דיאוש לא קני ור"ל מודה דאין יכול להקדיש אחר היאוש דסבר יאוש . קונה וכ"ת דהוי יאוש שלא מדעת שאינם יודעים אם לקטו אם לאו הא גבי תמרי דזיקא אמרי' באלו מציאות ב"מ ד' כב: ושם כיון דשכיחי דנתרי חשיב יאוש מדעת וי"ל דהכא לא שכיח כולי האי שילקטו שיראים מן הבעלים ולא דמי לתמרי דזיקא וחשיב יאוש שלא מדעת ואפי' למ"ד יאוש שלא מדעת הוי יאוש איכא למימר דצנועין סברי כר"ש דאמר דסתם גניבה לא הוי יאוש בעלים וא"ת והיכי מדמי הקדש לחילול שכמו שיכול לחלל מה שביד חבירו כן יכול להקדיש והלא אע"פ שאין יכול להקדיש פירות של חבירו יכול לחלל הקדש של חבירו כדמשמע בריש האשה רבה יבמות ד' פח. דקאמר אי קדושת דמים משום דבידו לפדותו ואי קדושת הגוף אי דידיה כו' משמע דבקדושת דמים אין חילוק בין דידיה לחבריה וי"ל דלא דמי דהקדש מאחר שהוקדש יצא מרשות בעלים וכמו שהבעלים יכולין לפדותו כמו כן אחר אבל כרם רבעי הבעלים זכאים לאוכלה בירושלים וא"ת אכתי הרי יכול לחלל מעשר שני של חבירו דאמרינן בפרק האיש מקדש קדושין דף נה: ושם אין לוקחין בהמה טמאה עבדים וקרקעות ממעות מעשר שני ואם לקח יאכל כנגדן בירושלים ופריך אמאי יחזרו דמים למקומן ומשני כשברח אלמא מחללין מעות שביד המוכר וי"ל דהתם הוי כמו גזלן דאי לא ברח הוי המקח חוזר בו והוי כמו גזל ולא נתייאשו הבעלים וכצנועין דהכא אי נמי התם קנסא בעלמא וכן משמע התם מתוך הסוגיא ומיהו בפרק לולב הגזול סוכה ד' לט. ושם משמע שיכול אדם לחלל דמי פירות שביעית של חבירו שלא מדעתו דתניא אין מוסרין דמי פירות שביעית לעם הארץ יותר ממזון שלש סעודות ואם מסר אומר הרי מעות הללו מחוללין על פירות שיש לי בתוך ביתי ובא ואוכלן בתורת שביעית וי"ל דאפקינהו רבנן מרשות עם הארץ כדי שלא יהא נכשל ואוקמינהו ברשות זה שיכול לחלל דהפקר ב"ד הפקר ומיהו קשה דבפ"ק דבכורות דף יא. ושם ד"ה הפודה משמע דהפודה פטר חמור של חבירו פדיונו פדוי ואפילו שלא מדעתו מדבעי ליה פדיונו פדוי לפודה או דלמא פדיונו פדוי לבעלים ואי מדעת בעלים דומה היה דפדיונו פדוי לבעלים ויש לומר דפטר חמור לא דמי לכרם רבעי דכיון דאסור בהנאה הוי כמו הקדש לענין זה שיכול כל אדם לפדותו ולא ממש הוי כהקדש דבהקדש פשיטא לן דפדיונו פדוי לפודה ובפטר חמור מסקינן דפדוי לבעלים ומיהו דבר תימה דהיכי מדמי הקדש כלל לחילול דלמה לא יוכל לחלל נטע רבעי ומעשר שני של חבירו שלא מדעתו כיון דזכות הוא לו דזכין לאדם שלא בפניו דהא דמבעי לן באין בין המודר נדרים ד' לו: התורם משלו על של חבירו צריך דעת בעלים או לאו היינו טעמא כדקאמר התם דדלמא ניחא ליה למעבד מצוה בממוניה אבל הכא וכי אין טוב להם למלקטים שיחללו אותם הבעלים ממה שיאכלו בלא חילול וע' תוס' קדושין נו. ד"ה מתקיף: חייב אתה ליתן לו כו'. משמע דחייב אתה ליתן לו לא הוי גמר דין עד שיאמר צא תן לו והא דאמר בפרק קמא דסנהדרין ד' ו: ושם ד"ה נגמר נגמר הדין אי אתה רשאי לבצוע ומפרש היכי דמי גמר דין פלוני אתה זכאי פלוני אתה חייב. אע"ג דלא הוי גמר דין ממש כיון שקרוב הדין לגמור אסור להטעות את הזכאי ועי' תוס' ב"מ יז. ד"ה חייב: כרם רבעי כו' - ק"ק דלא נקט ערלה תחלה: חרסית - פירש הקונטרס כתותי רעפים וקשה דבפרק כסוי הדם חולין דף פח. ושם ד"ה חרסית חשיב חרסית ולבינה כתושה: מה חרסית דלית ביה הנאה - תימה לר"י דבסוף כסוי הדם שם: אומר דאין מכסים אלא בדבר שזורעים בו ומצמיח ומשמע התם דמכסין בחרסית ותירץ ר"ת דחרסית זורעים בו ומצמיח אבל אין מוציאה . כדי נפילה לכך קרי דלית ביה הנאה ואפילו מוציאה יותר מכדי נפילה הואיל ופירותיה מועטים חשיב לית בה הנאה: והצנועין מניחין את המעות כו' - אי שביעית נוהג בכרם רבעי כדמשמע דאמילתיה דת"ק קאי צריך לומר דצנועין אשאר שני שבוע קיימי דאי אשביעית כיון שהיו זוכים מן ההפקר לא היו יכולים לחלל: כל הנלקט מזה יהא מחולל - תימה מתי היו אומרים דלמה שמלקטים אחר אמירה לא היה מועיל ואם כן וכי בכל שעה היו אומרים כן בלי הפסק וכ"ת שבכל ערב היו אומרים כן כמו גבי עניים בסמוך מ"מ לא היתה תקנה למה שאכלו קודם אמירה ואור"י דכל הנלקט לאו דוקא ממש אחר לקיטה אלא מניח מעות בעוד שלא נלקט ואומר כרם רבעי זה לכשיהיה נלקט יהיה מחולל אחר הלקיטה והא דקאמר ר' דוסא לעיתותי ערב אפילו מן השחרית היה יכול לעשות כן כמו שפירשתי אלא עצה טובה קמ"ל שלא יתפקרו עניים ללקט הרבה כיון שהפקיר אי נמי לעיתותי ערב דוקא אבל שחרית גזרינן שמא לא יפריש דלאחר לקיטה יחול ההפקר וא"ת וכיון שיש חילול במחובר לקרקע כדמשמע בסמוך למה היו הצנועים דוחקים למה לא היו מחללים כל הכרם בבת אחת וי"ל דשמא היו רוצים להוליך שאר הפירות לירושלים לפיכך לא היו רוצים לחלל הכל בבת אחת אי נמי לפי שלא היה מועיל חילול למה שיגדל אחרי כן וא"ת כי קאמר כל המתלקט הא לא היה מועיל למה שגדל אחר כך וי"ל דמ"מ מה שהיו יכולין לתקן היו מתקנים ועוד דשמא היה בטל ברוב ואע"ג דדבר שיש לו מתירין אפילו באלף לא בטיל מכל מקום מדאורייתא בטיל: אימא כל המתלקט - משמע דחל פדיון במחובר לקרקע שהרי קודם לקיטה היה מתחלל שהרי אחר שנלקט שבא לרשות אחרים אין לבעלים כח בהן לחלל ותימה דבתוספתא משמע דאין חילול במחובר דתניא בסוף מעשר שני כרם רבעי ב"ש אומרים אין פודין אותם ענבים אלא יין וב"ה אומרים ענבים ויין והכל מודים שאין פודין במחובר לקרקע ונראה דטעמא דילפינן קדש קדש ממעשר ויש לומר דהתם לא הוי טעמא אלא משום דמחובר אין דמיו ידועין ולכך אין פודין אפילו על פי שלשה והיינו נמי טעמא דב"ש: כל שלקטו עניים היום יהא הפקר - תקנה עושה לעניים לפוטרם מן המעשר כשמלקטין יותר מדינם כגון ג' שבולים ואוכלין בלא מעשר לפי שלקט שכחה ופאה פטורים מן המעשר לכך אומר בעה"ב כל שלקטו יהיה הפקר כדי שיפטור הכל ממעשר דהפקר פטור ממעשר וצריך לומר דבעל הבית אין מתייאש דאם היה מתייאש וחשיב יאוש מדעת כמו תמרי דזיקא וא"כ למ"ד יאוש כדי קני תקשה ליה מה מועיל הפקר לפוטרו מן המעשר והלא כבר זכו בהן עניים בתורת גזל על ידי יאוש ומיהו זה אין להקשות אם בעל הבית מתייאש למה צריך להפקיר כדי לפוטרו מן המעשר והלא יאוש חשוב הוא כהפקר לפוטרו מן המעשר כדמוכח באלו מציאות ב"מ ד' כא: ועוד דלמה לא יועיל כל שלקטו לכ"ע דאטו מי גרע מיאוש דהא לא דמי יאוש דהכא דגבי גזלן ליאוש דמציאה דאי יאוש קני בכל ענין אפילו אם אין הגזילה ברשות הגזלן בשעת יאוש אם כן יאוש דהכא לא הוי אלא כלפי דידיה והוי כמתנה בעלמא ואין לו לפטור מן המעשר ואפילו את"ל דלא קני אא"כ הגזילה ברשות הגזלן אבל אם היא ברשות הרבים בשעת יאוש כל המחזיק בה זכה בה אי נמי למ"ד יאוש כדי לא קני כלל וכל המחזיק בה זכה בה מ"מ אין זה יאוש פוטר מן המעשר דנהי דנגזל אין יכול לתבוע מן המחזיק בה אחר יאוש כדאמרינן בהגוזל בתרא לקמן בבא קמא ד' קיא: דדוקא גזל ולא נתייאשו הבעלים ובא אחר ואכלו רצה מזה גובה רצה מזה גובה אבל אחר יאוש אין יכול לגבות כלום מן השני מ"מ כיון שכל אדם אסור להחזיק בה מפני שהיא צריכה לגזלן ליפטר מן הנגזל ואם כבר זכה בה אחר לכל הפחות חייב לשלם דמים לגזלן כדאמר לעיל דאפילו למ"ד יאוש לא קני חייב גנב שני לשלם קרן לגנב ראשון לא חשיב כהפקר לפטור מן המעשר דטעמא דהפקר פטור מן המעשר משום דכתיב ובא הלוי כי אין לו חלק ונחלה עמך יצא לקט ושכחה ופאה שיש לו חלק ונחלה עמך והיינו טעמא דהפקר והכא אין לו חלק בה שאסור לזכות בה ואם זכה חייב לשלם לכל הפחות דמים ועוד דבסתמא אין מתייאש אלא לגבי עניים ואין מועיל לפטור מן המעשר עד שיהיה הפקר לעניים ולעשירים כשמיטה: הלוקח יין מן הכותים - הכל מפורש בפרק כל הגט גיטין דף כה. ושם: אלא לעולם כל הנלקט - הקשה רבינו טוביה תקשה דרבי יוחנן אדרבי יוחנן דלית ליה לרבי יוחנן ברירה והאמר רבי יוחנן . הלכה כסתם משנה וסתם מתניתין בהלוקח כר"מ דאית ליה ברירה ואע"ג דבסתמא דצנועים לית ליה ברירה מ"מ תקשה מאי אולמיה דהאי סתמא מהאי סתמא ושמא רבי יוחנן היכא שמתנה בפירוש לא קאמר ר' יוחנן דאין ברירה ובריש כל הגט שם דקאמר רבי יוחנן אף אחרון אינו פוסל משום דאין ברירה שאני התם דכתיב וכתב לה דמשמע שיהיה צריך שיהיה מבורר בשעת כתיבה כמו שמפורש בריש כל הגט: ה"א צנועים אית להו דר' דוסא - ולא מן הדין דגזל ולא נתייאשו הבעלים שניהן אין יכולין להקדיש ולחלל ולהפקיר אלא מחמת תקנה הוא דאוקמי רבנן ברשותיה לחלל ולהפקיר שלא יכשלו עניים וגנב ורבי דוסא לית ליה דצנועין דבעניים עבוד רבנן תקנה ולא בגנב אבל השתא דקאמר ר' יוחנן צנועין ור' דוסא אמרו דבר אחד א"כ סובר הוא דלא מחמת תקנה אלא מן הדין ולא בעי למימר דלענין ברירה דוקא קאמרי דבר אחד דתרוייהו לית להו ברירה שהרי דבר אחד משמע ממש דבר אחד וקשה דבפרק העור והרוטב חולין דף קכד: אמר רבי יוחנן ר' ישמעאל ורבי דוסא בן הרכינס אמרו דבר אחד דלאו ממש דבר אחד דבמגע דוקא אמרו דבר אחד אבל במשא פליגי דהתם תנן שני חצאי זיתים מטמאים במשא ולא במגע דברי רבי ישמעאל ובההיא דרבי דוסא תנן במסכת אהלות בפרק ג' משנה א כל המטמאין באהל שנחלקו והכניסן לבית רבי דוסא בן הרכינס מטהר וחכמים מטמאין כיצד הנוגע בשני חצאי זיתים מן הנבילה או נושאן כו' משמע דר' דוסא בן הרכינס מטהר במגע ובמשא ויש לומר כיון דבמגע אמרו דבר אחד אין חושש אע"ג דלא שוו במשא ועוד אומר ר"י דלגמרי מצית למימר דסבר רבי דוסא כרבי ישמעאל והא דלרבי ישמעאל מצטרפים היינו במרודד ור' דוסא איירי במפוזר לגמרי דלגבי משא בעי נושא והוא דנישא שיהא מחובר יחד כדקאמר עולא בההיא שמעתא ואוקי עולא כרבי דוסא ולא כרבנן דבלאו הכי פליגי בה תנאי בדעולא ומה שיכול לתרץ אליביה מתרץ אי נמי עולא מוקי פלוגתייהו במרודד ואתי כרבנן ולית ליה דאמרו דבר אחד: קרייה רחמנא מעשרו ומוסיף חומש - תימה לר"י דבלא חומש יכול לדקדק דאוקמיה רחמנא ברשותיה מכיון שיכול לפדותו ואין שום אדם יכול לעכב עליו אבל אחר אין יכול לפדות בע"כ וי"ל דהא מה שהוא יכול לפדותו ולא אחר היינו לפי שהוא בידו אבל כשהוא ביד אחרים כמו כרם רבעי דלעיל אז לא יוכל לפדותו אבל השתא דאשכחן שיהיה חשוב כ"כ שלו שמוסיף חומש ואחר אפילו כשפודה מדעתו אין מוסיף חומש ש"מ דלגמרי אוקמיה רחמנא ברשותיה ואפילו. הוא ברשות אחרים: קדש קדש יליף ממעשר - תימה דל"ל למידרש בפרק כיצד מברכין ברכות ד' לה. ושם ד"ה אחליה מדכתיב קדש הלולים אחליה והדר אכליה פירוש כרם רבעי טעון חילול תיפוק ליה מקדש קדש דמעשר וי"ל דאי לאו דאשכחן ביה פדיון הוה ילפינן קדש קדש משביעית שאין לו פדיון כלל ואין להקשות כלל למה לי קדש תיפוק ליה מהלולים דגזירה שוה דקדש אצטריך למימר דיש לו חומש כדאמר בפ"ב דקדושין ד' נד: ושם ד"ה גמר ורבינו חיים תירץ דאי לאו הלולים מגזירה שוה לא הוה ידעינן שצריך חילול בשביעית שאין מעשר שני נוהג בשביעית והביא ראיה מירושלמי דמעשר שני פ"ה דקאמר מה דאת אמרת אין מעשר שני נוהג בשביעית דכוותיה אין נטע רבעי בשביעית וכו' ודייק התם שגם שלישית וששית שאין בהם מעשר שני לא יהיה בהן נטע רבעי אמר רבי יוסי שלישית וששית יש בהם מעשרות ושביעית אין בה מעשר כל עיקר: אבל לקט דממון דידיה הוא - לא הוה צריך למימר אלא דגבי לקט ליכא קרא אלא לרווחא דמילתיה נקטיה דאפי' איכא קרא לא דמי אהדדי: כסתם יחידאה לא אמר - תימה דבכמה מקומות משמע דאמר אפילו כסתם יחידאה דבסוף המוציא שבת דף פא: פריך והאמר רבי יוחנן הלכה כסתם משנה ותנן נזיר חופף ומפספס אבל לא סורק ואע"ג דבפ' ג' מינים נזיר ד' מב. ושם מוקמינן ליה כר"ש ובפרק החולץ יבמות דף מב: גבי אחת בתולות דפריך נמי והאמר ר' יוחנן הלכה כסתם משנה אע"ג דאתי כרבי מאיר וכן בכמה מקומות וי"ל דה"פ ה"א מאן תנא צנועים ר' דוסא כי היכי דלא תקשה סתם משנה לרבי יוחנן כלומר דלא תקשה מאי אולמיה האי סתמא מהאי סתמא דכיון דאיכא למימר דיחידאה היא לא חשיבא כי ההיא סתם משנה דאתי כרבים וא"ת והא האי סתמא נמי דאין הגונב אחר הגנב יחידאה היא דהיינו רבי יהודה בר פלוגתיה דרבי דוסא דאמר כל שילקטו דוקא ולא כל מה שלקטו ויש לומר דדלמא רבי יהודה כל שלקטו נמי שרי ולא נקט כל שילקטו אלא לרבותא דאע"ג דלא שרי אלא על ידי ברירה ועי"ל דה"ק ה"א דכסתמא יחידאה לא אמר כי היכי דלא תקשה ליה סתם משנה אבל השתא שהוצרכו לעשות תירוץ אחר לא נאמר יותר אלא אפי' משנה יחידאה נמי אמר: לא כתבינן אורכתא אמטלטלי - דוקא אמטלטלין דגזליה אבל אמטלטלין דפקדון כתבינן דהא תלי טעמא בהקדש ויש כח לאדם להקדיש פקדון שיש לו ביד חבירו כדמוכח בהמוכר את הספינה ב"ב דף פח. גבי ההוא גברא דאייתי קרי לפומבדיתא אתו כ"ע שקלי חדא חדא . אמר הרי הן מוקדשין לשמים ומשמע התם דאי לא קיצו דמייהו הוו קדשי ועוד דלעיל אמר אין הגונב אחר הגנב משלם כפל משום דאין בעלים יכולין להקדיש וגונב מבית הנפקד משלם כפל לבעלים כדתניא בהמפקיד ב"מ דף לג: ועיקר קרא בגונב מבית שומר כתיב: אמטלטלין דכפריה - כתב ר"ח דהאידנא נהגו לכתוב אורכתא אפילו אמטלטלי דכפריה וטעמא לא ידענא ור"ת מפרש דטעמא דהלכתא כלישנא בתרא דסוגיא דגמרא כוותיה דבשבועות דף לג: ושם דייק טעמא דמשביע עליכם דאיש פלוני כהן הוא הא מנה לפלוני ביד פלוני חייבין והא קתני סיפא עד שישמעו מפי התובע אמר שמואל בבא בהרשאה והא אמרי נהרדעי לא כתבינן אורכתא אמטלטלי הני מילי דכפריה אבל לא כפריה כתבינן וכן בפרק יש בכור בכורות דף מט. וכיון דהלכתא כלישנא בתרא אם כן אפילו כפריה כתבינן דהא לישנא בתרא מפרש טעמא דלא כתבינן אמטלטלין דכפריה משום דמיחזי כשיקרא ולמיחזא כשיקרא לא חיישינן כדמסיק בהכותב כתובות דף פה. ובפרק כל הגט גיטין דף כו: דליתא לדרב פפי דאמר האי אשרתא דדייני דמיכתבא מקמי דלסהדו סהדי אחתימות ידייהו פסולה משום דמיחזי כשיקרא וא"ת כיון דלא חיישינן למיחזי כשיקרא אם כן בשבועות דף לג: ובבכורות דף מט. כי פריך מנהרדעי דאמרי לא כתבינן הוה ליה למימר דליתא וי"ל דאורחא דגמרא למיפרך ממילתא אע"ג דליתא דבפרק ב' דכתובות ד' כא: נמי פריך מדרב פפי אמילתיה דרב הונא וחוזר בה מחמת זה ומגיה דברים אע"ג דאמר בהכותב כתובות ד' פה. דליתיה ומיהו לפי המפרש התם דהא דקאמר ליתא לא קאי ארב פפי אלא כלומר ליתא לקושיא דאין קושיא דבקיום שטרות דוקא חיישינן למיחזי כשיקרא דבית דין אבל בשאר מילי לא מדרב נחמן אז אין זה ראיה משום דפריך מדרב פפי וא"ת וללישנא קמא דנהרדעי מאי הוה משני אמתניתין דשבועות ודבכורות ומיהו אמתניתין דשבועות מצי לאוקמי בקרקעות וכמ"ד נשבעין אבל בההיא דבכורות דאיירי בפדיון בכור ליכא לאוקמי כמ"ד פודין בקרקעות דהא קתני בההיא משנה דאין פודין ויש לומר דאיכא לאוקמינה שהאחד חייב לחבירו ושואל מדרבי נתן אי נמי שנתן לו במעמד שלשתן ומיהו בההיא דבכורות צריך לדקדק אם יכול ליתן במעמד שלשתן כיון דהוא עצמו לא היה יכול להוציא מידו כמו שבכתובה אין יכולה ליתן במעמד שלשתן כיון דלא ניתנה לגבות מחיים כמו שמפורש בהחובל לקמן בבא קמא ד' פט. ואין לתמוה על מה שאנו נוהגין לכתוב הרשאה אפי' במלוה אע"פ שאין אדם יכול להקנות הלואתו לחבירו כדמוכח במי שמת ב"ב ד' קמח. שדוחק למצוא דהלואתו לפלוני איתא בבריא ולא מצי לאשכוחי אלא הואיל ויורש יורשה אי נמי במעמד שלשתן משמע דבשום ענין לא מצי מקני ליה דכיון דקי"ל כאיכא דאמרי ולהך לישנא אמטלטלין דגזילה נמי כתבינן אורכתא אע"פ שאין יכול להקנותו כמו שאין יכול להקדיש דקיימא לן כרבי יוחנן דגזל ולא נתייאשו הבעלים שניהם אין יכולין להקדיש כדמשמע בפ"ק דב"מ ד' ז. ע"ש דפריך מיניה לרב ומשמע נמי התם דסבר סתמא דגמרא דאם המסותא מטלטלין לא היה נגזל יכול להקדיש ה"ה הלואה אע"פ שאין יכול להקנותה כתבינן הרשאה וטעמא דלהאי לישנא מסקינן דשליח שויה ועשו תקנה לענין שליחות כאילו היה קונה קנין גמור ויש סמך למנהג בהגוזל בתרא לקמן בבא קמא ד' קד: דרב פפא הוה מסיק זוזי בי חוזאי אקנינהו לרב שמואל בר יהודה אגב אסיפא דביתיה כי אתא נפק לאפיה עד תווך ומסיק משמע לשון הלואה ויש לדחוק דמסיק בעיסקא מיירי שלא ניתן להוצאה ועוד דבהזהב ב"מ ד' מו. ובהמוכר את הספינה ב"ב ד' עז: ל"ג ומסיק אלא הוה ליה זוזי בי חוזאי בכל הספרים ואין לדקדק מההיא דבכורות ד' מט. גבי פדיון הבן שיכול להרשות אע"פ שניתן לכהן ע"מ להוציא דלא מסקי אדעתייהו שימות תוך שלשים אלמא יכול להרשות במלוה דהתם ע"כ לאו ע"מ להוציא נתנו לו דקיימא לן כשמואל דאמר התם בסמוך לההיא שמעתא שם דפודה בנו בתוך שלשים ונתאכלו המעות דאין בנו פדוי: דאף על גב דעדי ביאה צריכין לעדי קדושין - פירוש כל זמן שלא הוחזקה באשת איש: למעוטי שנים אומרים אחד בגבה כו' - ולא דמי לשנה ראשונה בפני שנים כו' דהתם ראו כל מה שהיו יכולין לראות באותה שנה ורב אלפס פירש משום דהתם מהני סהדותייהו לענין פירות שאכל בשנה ראשונה שחייב לשלם אם לא ימצא יותר עדים וטעם ראשון נראה לר"י עיקר דתנן בפרק התקבל גיטין דף סג: האשה שאמרה התקבל לי גיטי צריכה שתי כיתי עדים שנים שיאמרו בפנינו אמרה ושנים שיאמרו בפנינו קבל וקרע אלמא לא חשיב כי האי גוונא חצי דבר אע"ג דצריכי אלו לאלו דאפי' למאן דאמר שליש נאמן כשגט בידו ולא צריכי עדי אמירה לעדי קבלה מ"מ כיון שצריך שנראה הגט בידו חצי דבר הוא אלא ע"כ משום שכל כת רואה כל מה שיכולה לראות באותה שעה ואתיא מתניתין דגיטין כרבנן: באומר לו עקוץ תאינה מתאינתי כו' - וא"ת והיכי דמי אי דקיימא גניבה בחצירו של לוקח בשעת עקיצה מאי פריך עלה וכיון דאי קתבע ליה כו' מכירה נמי לא הוי מכירה נהי דמחייב בנפשו מכל מקום קנייה ליה חצירו ללוקח ואלא דליתא בחצירו של. לוקח דל חיוב שבת מהכא לאו מכירה היא דהא קי"ל כרב נחמן דאמר. פירות לא עבדי חליפין ומיהו לפר"ת ניחא דמפרש דהא דפירי לא עבדי חליפין היינו בתורת קנין סודר שמחזיר לו הסודר ולא יהיב לו אלא לקנין בעלמא אבל במכוין להקנות זה תחת זה שוה בשוה בתורת דמים קני ואומר ר"י דהכא לא דייק אלא אלשון מכר דאפי' קאי בחצר הלוקח כיון דלא אמר זיל שלים אין זו מכירה אלא מתנה ואף על גב דבתשלומי ארבעה וחמשה מתחייב על המתנה כמו על המכר כדאמרינן לקמן מ"מ גנב ומכר בשבת קתני ואין זו מכירה וכך לן עקוץ תאינה מתאינתי כמו עקוץ ' תאינה מתאינתיך: כמאן כרבי עקיבא דאמר קלוטה כמי שהונחה דמיא - ואם תאמר לרבי עקיבא נמי כיון דמטא לאויר חצירו חייב לענין שבת דרשות היחיד עולה עד לרקיע ולענין קנין לא קני באויר עד דמטי לתוך המחיצות כדמוכח בגיטין בהזורק דף עט. ושם גבי הוא מלמעלה והיא מלמטה כיון שיצא מרשות הגג מגורשת ומוקי לה כגון שמחיצות התחתונות עודפות על העליונות וי"ל דהכא איירי שזרק לחצר דרך פתח או דרך חלון ולא מעל מחיצת החצר וא"ת ומ"ש דבגיטין נקט רבי והכא נקט רבי עקיבא וי"ל דהכא נקט רבי עקיבא משום דאיירי בסתם חצר שאין מקורה דרבי לא אמר קלוטה כמי שהונחה דמיא אלא ברה"י מקורה כדאמרינן בריש שבת דף ה. ושם דאמר ביתא כמאן דמליא דמיא אבל רבי עקיבא אית ליה אפילו ברשות הרבים שאין מקורה ובגיטין נקט רבי משום דאוקמא כשמחיצות התחתונות עודפות דלרבי עקיבא לא מצי למינקט דלדידיה אפי' בלא מחיצות כלל כמו ברה"ר אית ליה כמי שהונחה דמיא בריש שבת וס"ד דלרבי אפילו במחיצות בלא קרוי אמרינן כמאן דמליא דמיא אי נמי למאי דבעי לאוקמי כרבי איירי בחצר מקורה: לענין שבת לא מחייב עד דניחה בחצר - וא"ת וכיון שהקנין בא בין עקירה להנחה אית לן למימר קם ליה בדרבה מיניה כדאמרינן בריש אלו נערות כתובות דף לא. ושם דאמר רבי אבין זרק חץ מתחילת ד' לסוף ד' וקרע שיראין בהליכתו פטור עקירה צורך הנחה הוא ולפי מה שמפרש רבינו תם דאי אפשר לניסוך בלא הגבהה ורבי ירמיה דאמר בהניזקין גיטין דף נב: ושם גבי מנסך משעת הגבהה קני מתחייב בנפשו לא הוי עד שעת ניסוך לית ליה הגבהה צורך ניסוך הוא הדין דלית ליה עקירה צורך הנחה אתי שפיר דפריך הכא אליבא דרבי ירמיה ונראה לר"י דהוי מצי לשנויי דעקירה צורך הנחה הוא אלא לדברי המקשן שלא היה סובר טעם זה משיב ליה דמשכחת ליה שפיר באומר לא תקנה גניבותיך עד שתנוח: אתנן אסרה תורה ואפילו בא על אמו תימה דמנ"ל הא וי"מ משום דאמר בהבא על יבמתו יבמות דף נט: ושם דאתנן כלב ומחיר זונה מותרין מדכתיב גם שניהם ולא ארבעה ומדמיעט אתנן כלב שהוא במיתה ש"מ באשה כה"ג הוי אתנן ואין נראה פירוש זה דאטו מי כתיב ולא ארבעה שניהם כתיב ונאמר שניהם ולא שלשה ולא אתא למעוטי אלא מחיר זונה ונראה לפרש משום דעיקר אתנן בעריות הוא דכתיב כדמוכח בפ' כל האסורים תמורה דף כט: ושם דזונה דגבי אתנן בחייבי כריתות משתעי וא"ת דלמא כי אסר הכתוב אתנן כגון שאמר לה אדם אחר הא לך טלה זה ושכבי עם בנך דבההוא לא מחייב מיתה ושייך אתנן כה"ג כדתנן בפרק כל האסורים תמורה דף כט. ושם:. האומר הא לך טלה זה ותלין שפחתך אצל עבדי ר"מ אומר אינו אתנן וחכמים אומרים הרי זה אתנן ואפילו ר"מ לא קאמר אלא משום דשפחה בעבד שריא כך מפרש התם דיש לו אשה ובנים רבו מוסר לו שפחה כנענית ותירץ ר"י דפשטי' דקרא דלא תביא אתנן זונה משמע בסתם אתנן שהבועל הוא הנותן אתנן ועי' תוס' בכורות נו: ד"ה זונה: אילו תבעה ליה כו' - אע"ג דמוקמיה בע"ז דף סג. ושם דקאי אתנן בחצרה מטעם זה לא היה נאסר ולא חשיב אתנן אלא מתנה בעלמא ועיקר טעמא דאתנן כדמסיק הכא משום דקא יהיב לה הוי אתנן פי' כיון שצריך לתת לה לצאת ידי שמים אפי' לא היה עומד בחצירה חשיב אתנן ולא מתנה ה"נ הויא מכירה וכן משמע בהשוכר את הפועלים ב"מ דף צא. ושם דחייב ליתן לצאת ידי שמים דאמר התם החוסם את הפרה ודש בה לוקה ומשלם ד' קבים לפרה וג' קבים לחמור ופריך והא קיימא לן דאין לוקה ומשלם ומשני רבא אתנן אסרה תורה אפי' בא על אמו וא"ת דבפרק בן סורר ומורה סנהדרין דף עב ושם אמרינן רבא איגניבו ליה דיכרי במחתרת אהדרינהו ניהליה ולא קבלינהו הואיל ונפק מפומיה דרב דבדמים קנינהו ואם היו חייבין לצאת ידי שמים אמאי לא קבלינהו וי"ל שהם לא היו מחזירים אלא משום שהיו סבורים שחייבין להחזיר מן הדין: והא קי"ל דאין לוקה ומשלם - הכי נמי פריך אמתניתין דאלו נערות כתובת דף לב. ושם ותימה דהא בקנס משמע דמודו כולי עלמא דלוקה ומשלם דילפינן ממוציא שם רע כמוכח בפ"ק דמוכת דף ד. ושם דהוי גמרינן בכל דוכתין ממוציא שם רע אי לאו דאיכא למפרך מה למוציא שם רע שכן קנס וכדי רשעתו נוקי בשאר ממון דלאו קנס ודוחק לומר דרבנן פליגי אדרבי מאיר וסברי עדים זוממים קנסא הוא וכדי רשעתו בעדים זוממים כתיב למימרא דאפי' בקנס משום רשעה אחת אתה מחייבו ואי אתה מחייבו משום שתי רשעיות וי"ל דודאי אי לאו דאיכא למפרך מה למוציא שם רע שכן קנס הוה ילפינן בכל דוכתא דלוקה ומשלם והוה דרשינן כדי רשעתו לדרשה אחרת כדדרישנן באלו נערות אבל השתא דאיכא למפרך ומוקמי כדי רשעתו דאין לוקה ומשלם מהשתא ילפינן בכל דוכתין מהתם דאין עדים זוממים לוקין ומשלמין אפי' בשעה שהעידו שקר טבחו ומכרו דהוי קנס ומעדים זוממין ילפינן טפי ממוציא ש"ר דעיקר מלקות כתיב בהן ומלאו דחסימה דסמיך ליה ילפינן לכל המלקיות: בטובח ע"י אחר - ואם תאמר ולרבה דאמר בפרק אלו נערות כתובות דף לד: ושם דלרבי מאיר חידוש הוא שחדשה תורה בקנס דאף ע"ג דמקטל משלם היכי הוה משני מתני' דאי כר"מ אפי' טובח בשבת נמי וי"ל דהוה מוקים מתני' בדלא אתרו ביה וכרבי יוחנן דאמר חייבי מלקיות שוגגין חייבין בתשלומין והכי משני רבה התם מתניתין דאלו נערות: או לרבות את השליח - ומאן דמצריך או לחלק דריש מתחת לרבות את השליח: בשלמא ע"ז ושור הנסקל שחיטה שאין ראויה היא - הך סוגיא אתיא כמ"ד בהשוחט חולין דף מ. אדם אוסר דבר שאין שלו בעשה בה מעשה דפלוגתא דתנאי היא וא"ת והא אמר התם דאפילו למ"ד אדם אוסר הני מילי עובד כוכבים אבל ישראל לצעורי קמכוין ואכתי שחיטה ראויה היא וי"ל כשנתן רשות לשליח לשחוט כרצונו ואפי' לע"ז דאין שייך לומר לצעורי בעלים קמכוין שהשליח סבור שהוא של גנב: המבשל בשבת - מפורש בפרק הניזקין גיטין דף נג: ושם: מה קדש אסור אף מעשה שבת אסורים - וא"ת ולא ליכתוב לא קדש ולא לכם ואנא ידענא דאסירי מלא תאכל כל תועבה כל שתעבתי לך הרי הוא בבל תאכל וי"ל דאי מהתם ה"מ אפי' שוגג להכי איצטריך למיכתב הכא ולסמכיה למחלליה לומר במזיד אמרתי לך ולא בשוגג: היא קדש ואין מעשיה קדש - ולא סגי דלא ליכתוב לא היא ולא קדש דמכל שתעבתי לך הוה אסרינן באכילה והכי איתא בהדיא בפרק כל הבשר חולין דף קטו. ושם: אלא למ"ד דרבנן אמאי פטרי רבנן - הוה מצי למימר דלא דרשי או ותחת לרבות את השליח אלא דלא ניחא ליה למימר דפליגי בשליח ואם תאמר והא משמע לקמן דאפי' בדרבנן פטרינן שחיטה שאין ראויה דהא בעי למימר אליבא דמתני' דקסבר ר' יוחנן דחולין שנשחטו בעזרה לאו דאורייתא וקתני רבי שמעון פוטר בשני אלו וי"ל דעל כרחך לא בעי למימר דלאו דאורייתא אלא לת"ק דבפרק כיסוי הדם חולין דף פה: ושם דייקינן בהדיא דסבר רבי שמעון חולין שנשחטו בעזררה דאורייתא מדתנן בפרק בתרא דתמורה דף לג: רבי שמעון אומר חולין שנשחטו בעזרה ישרפו וכן חיה וכי דייק התם ממתניתין דתמורה הוא הדין דהוה מצי למידק ממתניתין דקתני רבי שמעון פוטר בשני אלו: איסורי הנאה ולא דמריה קשחיט - וא"ת ולמה לי טעמא דלא דמריה קשחיט תיפוק ליה דאין זה טביחה דמחתך בעפר בעלמא הוא כדאמרינן בהשוחט שם גבי השוחט חטאת בשבת בחוץ לע"ז חייב שלשה חטאות ופריך אשחוטי חוץ לא ליחייב מחתך בעפר הוא דאסרה בשחיטה פורתא לע"ז ויש לומר דהתם נמי לא פריך אלא משום דבעי ראויה לפתח אהל מועד וכיון דנאסרה בשחיטה פורתא תו לא חזי לפתח אהל מועד ואם תאמר ומה בכך דלאו דמרה קטבח הא כל טובח נמי לאו דמריה קטבח דמכי שחט בה פורתא קנייה בשינוי מעשה ויש לומר דלא חשיב שינוי מעשה לקנות בכך ואם תאמר ומ"ט דרבי מאיר דנחייב הכא והא בפרק כיסוי הדם חולין דף פה. ושם מפרש טעמא דר' מאיר דלא בעי שחיטה ראויה משום דגמר שחיטה משחוטי חוץ דדנין שחיטה משחיטה ואין דנין שחיטה מטביחה מטבוח טבח והכן אבל הכא דכתיב וטבחו אדרבה אית לן למילף טפי טביחה מטביחה ממאי דנילף טביחה משחיטה וי"ל דהכא איכא למימר דנין שחיטה דעבירה משחיטה דעבירה שאסור לו לגנוב ולשחוט משחוטי חוץ ואין דנין טביחה מטבוח טבח והכן שהיא שחיטת היתר והא דלא משני הכי בפרק כיסוי הדם שם משום דבשוחט אותו ואת בנו פעמים ששוחט את הטריפה קודם שהוא שוחט השנית שחיטת היתר ועי"ל דדנין דבר הנאמר בסיני מדבר הנאמר בסיני אבל וטבוח טבח לא נאמר בסיני והא דלא משני התם הכי משום דאית ליה שינויי אחריני ומיהו קשה בריש פ"ב דיבמות דף יז: אמר דנין אחים מאחים ואין דנין אחים מאחיך אע"ג דשנים עשר עבדיך אחים אנחנו לא נאמר בסיני וי"ל כיון דילפינן כבר בחד דוכתא דשמה שחיטה כגון באותו ואת בנו משום דהוי שחיטה משחיטה קסבר רבי מאיר יש לנו לומר בכל מקום ולהכי בתשלומי ארבעה וחמשה נמי שמה שחיטה וליכא למימר דאדרבה נילף בתשלומי ארבעה וחמשה טביחה מטביחה דשחיטה שאין ראויה לא שמה שחיטה ונימא הוא הדין באותו ואת בנו דהא כיון דאיכא למימר הכי והכי סברא דדנין דבר הנאמר בסיני מדבר הנאמר בסיני: כיון ששחט בה פורתא אסרה. ואפילו למ"ד אין לשחיטה אלא בסוף נאסרת בפורתא קמא שהאיסור תלוי במעשה ולא בשחיטה כדקאמרינן בהשוחט חולין דף מ. אע"ג שאמר המשתחוה לבהמת חבירו לא אסרה עשה בה מעשה אסרה ואההוא פורתא לא מחייב בתשלומי ד' וה' ואפילו למ"ד ישנה לשחיטה מתחילה ועד סוף כדאמרינן לקמן דבעינן וטבחו כוליה באיסורא: וסבר לה כרבי שמעון דאמר דבר הגורם לממון כממון דמי - תימה דל"ל למימר דסבר כרבי שמעון לימא דר' מאיר לטעמיה דדאין דינא דגרמי דכל שכן דמחייב בדבר הגורם לממון דהא אמר בהגוזל קמא לקמן בבא קמא דף צח: אימור דאמר ר' שמעון דכממון דמי דבר שעיקרו ממון דבר שאין עיקרו ממון כגון שורף שטרותיו של חבירו מי שמעת ליה אם כן רבי מאיר דמחייב בשורף שטרותיו כדאמרינן התם לקמן בבא קמא דף צח: ושם דמאן דדאין דינא דגרמי מגבי ביה דמי שטרא מעליא כ"ש דמחייב בדבר הגורם לממון וי"ל דאיכא נמי סברא למימר איפכא דע"כ לא מחייב רבי מאיר אלא בדינא דגרמי כגון בשורף שטרות של חבירו וכיוצא בו שראוי השטר לכל העולם למכור ולגבות בו וכן במסכך גפנו על גבי תבואתו של חבירו ראויה התבואה לכל העולם אבל דבר הגורם לממון כמו שור הנסקל וקדשים שחייב באחריותן אינו ראוי אלא לזה שיפטר בו עצמו לא יחייב רבי מאיר להכי קאמר דסבר לה כרבי שמעון וי"מ דלהכי קאמר דסבר לה כרבי שמעון משום דרבי שמעון קאמר בהדיא דחייב ארבעה וחמשה בדבר הגורם לממון אבל ממאי דמחייב רבי מאיר בדינא דגרמי אין להוכיח שיחייב ארבעה וחמשה בדבר הגורם לממון וריב"א מפרש דבדינא דגרמי לא מחייב רבי. מאיר אלא מדרבנן כדמוכח בסוף הכונס לעיל בבא קמא דף סב. ע' תוס' לעיל בבא קמא נד. ד"ה חמור: מכלל דבכולה מתניתין מודה - קצת קשה דמה דיוק הוא זה: טבח והודה לאחד מהם מהו - אליבא דמ"ד לקמן בבא קמא דף עה. מודה בקנס ואחר כך באו עדים פטור מיבעי ליה דע"כ כשיש עדים בדבר מיירי דאי באין עדים בהודאה לא יתחייב בשום ענין: דלא אכלי בשרא דתורא - שרוי בתענית היה: סיפא לא קרינא ביה וטבחו כולו באיסורא - משמע אבל כפל מחייב אע"ג דלא עמד בדין ואפי' ארבעה וחמשה הוה מחייב אי לאו דבעינן וטבחו כולו באיסורא ורישא נמי קתני חייב בארבעה וחמשה ואע"ג דאיירי בלא עמד בדין כמו בסיפא דאין חילוק בין רישא לסיפא אלא דברישא טבח ואח"כ מת אביו ובסיפא מת אביו ואח"כ טבח ולמאי דס"ל מעיקרא לרב נחמן ולא חמשה חצאי בקר לא מוקי כשעמד בדין אלא משום דלא ליהוי ה' חצאי בקר אם כן משמע כל הסוגיא דאדם מוריש קנס לבניו והקשה ריב"א דבריש נערה שנתפתתה כתובות דף מב: ושם אמרינן כי קאמרינן ממונא הוי להורישו לבניו בשאר קנסות והתם הוי פי' משום שעמד בדין אבל לא עמד בדין משמע כולה שמעתא דלא מצי להוריש וי"ל דרבא ורב נחמן דהכא לית להו סוגיא דהתם דס"ל דיכול להוריש בשאר קנסות אע"ג שלא עמד בדין דנהי דקנס של אונס ופיתוי אין יכול להוריש בשום ענין כדקתני במתני' דהתם היינו משום דאותו דבר שהקנס יוצא ממנו דהיינו הבת אין יכול להורישו לבניו כדאמרינן התם אותם. לבניכם ולא בנותיכם לבניכם אבל ממון דהכא שהכפל ד' וה' יוצאין ממנו דהיינו בהמה הוא מוריש לבניו לפיכך זה הקנס מוריש לבניו ועוד נראה לר"י דרבא ורב נחמן דהכא לא פליגי אסוגיא דרבה ואביי דפרק נערה שם. דמיירי הכא כולה מתניתין כשעמד בדין ואמרו ליה חייב אתה ליתן לו דכה"ג אדם מוריש לבניו קנס כיון דא"ל חייב אתה ליתן לו ולא שייך השתא למפרך ארישא ליפלוג בדידיה בטבח ומכר בחיי אביו בין עמד בדין ללא עמד דניחא ליה למתני כולה בעמד בדין דתו לא הוי קנס דאפ"ה בסיפא מת אביו ואח"כ טבח דפטור משום דבעינן וטבחו כולו באיסורא וליכא וחידוש זה אינו יכול להשמיענו אלא במת אביו ואח"כ טבח ומכר אבל מעיקרא דסבירא ליה חמשה בקר אמר רחמנא ולא חמשה חצאי בקר והיינו טעמא דמפטר בסיפא פריך שפיר דליפלוג וליתני בדידיה במה דברים אמורים כשעמד בדין ואמר לו צא תן לו אבל לא עמד בדין פירוש שלא אמר לו צא תן לו אלא חייב אתה ליתן לו וטבח ומכר ואח"כ מת אביו פטור מטעם ולא ה' חצאי בקר. דהיינו טעמא דסיפא דסיפא נמי מיירי בלא עמד בדין בחיי אביו שלא אמר לו צא תן לו אלא חייב אתה לו אם כן בחנם נקט בסיפא מת אביו ואחר כך טבח דבזה הענין אפי' טבח ואחר כך מת נמי וקצת נראה דוחק פירוש זה דמאחר דמועלת העמדה בדין דחייב אתה ליתן לו לענין שחשוב כאילו זכה שיכול להוריש לבניו אם כן גם לענין זה תועיל שיחשוב כאילו נתחייב לאביו ה' בקר שלמים שמכח האב הוא מתחייב לשלם לאחיו ולא מכחם ור"י הלבן מפרש דבכל קנס אדם מוריש לבניו וההיא דפרק נערה שם לענין קרבן שבועה איירי כמו שמוכח תחילת הסוגיא דלענין קרבן שבועה שאל אביי לרבה ועל זה השיבו כי קאמינא ממון הוי לרבי שמעון להתחייב עליו קרבן שבועה להורישו לבניו שאם מת ותבעוהו אחר מיתת אביהם קנס שהיית חייב לאבינו והעמידך בדין ונתחייבת לו בדין וכפר ונשבע ואחר כך הודה הואיל ואגלאי מילתא דבשעת שנפל ליד היורשים כבר היה ממון אצל אביהם שהרי כבר עמד עליו בדין ונתחייב לו ולא היה יכול להודות ולהפטר מהן אם כן לגבי דידהו אין עקרו קנס וה"ל דומיא דפקדון דקרא ומתחייב עליה קרבן שבועה אבל אם לא עמד בדין אע"פ שהיורש יורשו מכל מקום אין דומיא דפקדון ולא מחייב בטענתו קרבן שבועה אפי' העמידוהו בדין ונתחייב להו בדין ואחר כך עתה כשתבעוהו כפר ונשבע והודה שהרי עיקרו קנס והא דאמר בתר הכי דאיצטריך קרא וכיחש לעמדה בדין ובגרה ואחר כך מתה דהתם כי קא ירית מינה קא ירית מכל מקום אין דומיא דפקדון אע"פ שע"י ירושה בא ליד האב עכשיו הואיל ותחילתו קנס לגבי דידה ודידיה אפי' מתה אחר שבגרה עיקרו קנס מיקרי לגבי האב ולא מתחייב קרבן שבועה ואם תאמר בפרק אלו נערות כתובות דף לח: ושם ד"ה יש דקבעי יש בגר בקבר ופקע אב או אין בגר ולא פקע אב ואמאי פקע אב כשיש בגר בקבר נהי דאין לו מכחו יהיה לו מכח ירושה שיורש את בתו כיון דקנס נמי בר ירושה הוא ויש לומר דהתם אין יכול לזכות מכחה שהבת לא היתה ראויה לזכות בו מעולם ואם תאמר וכי בעי מעיקרא יש בגר בקבר ודבנה הוי היאך יכול להיות של בנה הלא אינה יכולה להורישה כדקאמר בבעיא בתרייתא יש בגר בקבר ופקע אב ויש לומר דבעיא קמייתא הויא בבושת ופגם דהוי ממונא ומורשת שפיר לבנה אע"ג דבושת ופגם איתקש לקנס כדתנן בפרק נערה כתובות דף מא: לא הספיקה לעמוד בדין עד שמת האב הרי הן של עצמה משמע דאבושת ופגם נמי קאי מדקתני הרי הן לשון רבים היינו דוקא לענין גביית האב איתקוש לקנס כדכתיב ונתן האיש השוכב עמה לאבי הנערה חמשים וגו' ודרשינן הנאת שכיבה נ' מכלל דאיכא בושת ופגם ואית דדריש תחת אשר עינה מכלל דאיכא בושת ופגם אבל הכא נהי דמפטר המאנס מן הקנס לפי שאין יכולה להוריש שלא זכתה בו מבושת ופגם דהוי ממונא לא מפטר: דאי ישנה לשחיטה מתחילה ועד סוף מכי שחיט פורתא כו' - ממאי דחייב רחמנא אחולין בעזרה ואשחוטי חוץ לא מצי למפרך אי ישנה לשחיטה מתחילה ועד סוף מכי שחטה פורתא אסרה ואידך מחתך עפר בעלמא הוא אע"ג דליכא למימר דמחייב אההוא פורתא כמו שאפרש בסמוך דכיון דאין שם פסול אחר אלא דשחוטי חוץ לבדו איכא למימר דבהכי חייב רחמנא אבל כשיש פסול אחר עמו אז יש לפטור אפילו למ"ד ישנה לשחיטה מתחילה ועד סוף כיון דבסוף שחיטה הוי כמחתך עפר בעלמא: כי קמחייב אההוא פורתא מחייב - תימה כיון דסוף השחיטה פוסלת אין לו להתחייב אפורתא קמא אפילו למ"ד ישנה לשחיטה מתחילה ועד סוף כדמשמע בפ"ב דחולין דף כט: דפריך מההיא דאירע בה פסול בשחיטה בין קודם פסולה בין לאחר פסולה אין מטמאה בגדים בהזאתה קודם פסולה מטמאה בגדים לאחר פסולה אין מטמאה בגדים ואי אמרת ישנה לשחיטה מתחילה ועד סוף ניפלוג נמי בשחיטתה ומשני נתקלקלה בשחיטה קאמרת כיון דנתקלקלה בשחיטה לבסוף איגלאי מילתא למפרע דמעיקרא לאו שחיטה היא כלל ואותו קלקול מפ' ר"ת דלאו דוקא נתקלקלה בגוף השחיטה כגון נוחר ומעקר אלא אפי' נתקלקלה ע"י מלאכה שעשה בשעת שחיטה דומיא דאירע בה פסול בהזאתה דמיירי בפסול מלאכה דאי לאו הכי אכתי תקשה לו ניפלוג נמי בשחיטתה בפסול מלאכה אלמא משמע התם דאפי' למ"ד ישנה לשחיטה מתחילה ועד סוף כשאירע פסול באמצע אין תחילת השחיטה שחיטה וי"ל דהכא נמי ה"מ לאקשויי ליה אלא בלאו הכי מסלק ליה שפיר: לימא קסבר רבי יוחנן חולין שנשחטו בעזרה לאו דאורייתא - ותקשה דידיה אדידיה דאיהו גופיה אמר בפרק האיש מקדש קדושין דף נז: חולין שנשחטו בעזרה דאורייתא ויליף לה מקרא: דאי ס"ד דאורייתא מכי שחיט בה כו' - משמע דאי הוה מדרבנן חשיב דמרה שפיר ומתוך כך היה נראה לדקדק דתקרובת ע"ז אסורה בהנאה דאורייתא מדקאמר לעיל ור"מ שוחט לע"ז אמאי מחייב כיון דשחט פורתא אסרה אידך לא דמרה קטבח ואי דרבנן הוה חשיב שפיר דמרה ומיהו יש לדחות דתקרובת ע"ז אפי' לא אסורה בהנאה אלא מדרבנן חשיב ליה שפיר לאו דידיה כיון דאסרו חכמים בכל הנאות דאפילו קידש בו. אין האשה מקודשת כדתנן בתוספתא דקדושין פ"ד המקדש ביין נסך ובע"ז בעורות לבובים כו' אע"פ שקדש בדמיהן אינה מקודשת. אבל חולין בעזרה אי הוי דרבנן וקידש בו את האשה מקודשת לכך חשיב דמריה דבסוף האיש מקדש קדושין דף נח. קתני גבי חולין שנשחטו בעזרה רבי שמעון אומר מקודשת ופריך אלמא קסבר רבי שמעון חולין שנשחטו בעזרה לאו דאורייתא כו' ומיהו איסור אכילה דהויא ודאי דאורייתא יש לדקדק משמעתין דלעיל דפטרי רבנן שוחט לע"ז משום שחיטה שאין ראויה ואי איסור אכילה לא הויא אלא מדרבנן לא היה נחשב בכך שחיטה שאינה ראויה כמו מעשה דשבת למאן דאמר דרבנן וא"ל דאי אסור באכילה דאורייתא היינו על כרחך משום דהוקשו למת מהאי טעמא נמי תיאסר בהנאה כמת וי"ל כיון דכתיב ויאכלו זבחי מתים לאכילה איתקוש ולא להנאה: רבא אמר מכאן ולהבא הוא נפסל - תימה דבריש חזקת הבתים ב"ב דף לא. ושם אמר זה אומר של אבותי וזה אומר של אבותי האי אייתי סהדי דאבהתיה היא ואכלה שני חזקה והאי אייתי סהדי דאכלה שלי חזקה אמר רב נחמן אוקי אכילתא בהדי אכילתא ואוקי ארעא בחזקת אבהתיה אמר ליה רבא והא עדות מוכחשת היא והשתא אמאי הוי מוכחשת הא רבא אית ליה הכא מכאן ולהבא הוא נפסל ואית לן למימר לדידיה אאכילה דאיתכחוש איתכחוש ואאבהתא דלא איתכחוש לא איתכחוש מידי דהוי אשנים מעידים אותו שגנב וטבח והוזמו אטביחה דלרבא דאמר מכאן ולהבא הוא נפסל אע"ג דתוך כדי דיבור כדיבור דמי כיון דמההיא שעתא דקא מתזמי הוא דפסלי אטביחה דקמיתזום איתזום אגניבה דלא איתזום לא איתזום כדמוכח לקמן ולהאי טעמא דמפרש משום חידוש ניחא אבל טעמא דהוי משום פסידא דלקוחות קשה דאין נראה דנקט לקוחות דוקא מדלא קאמר איכא בינייהו כל עדות שאין לענין לקוחות וי"ל דלמאי דמחלק התם בין אותו עדות לעדות אחרת ניחא דכיון דהוחזקו משקרים על אותה קרקע תו לא מהימני עלה אבל הכא אע"פ שהוחזקו משקרים על הטביחה לא הוחזקו משקרים על הגניבה דלא חשיב ליה כאותה עדות: מכאן ולהבא הוא נפסל. נראה שאם לא נראה השטר עד לאחר הזמה אף על פי שזמנו מוקדם להזמה מודה רבא דלא משגחינן בהו דמי יודע שמא אחר הזמה כתבו אלו המזימים זה השטר והקדימו זמנו והא דאמר דאין נפסל למפרע היינו בשטר שנראה קודם הזמה: אין לך בו אלא משעת חידושו ואילך - אין להקשות מנא ליה דמהימני המזימין לפוסלן נימא דאין לך לרבויי אלא חידושו ועשיתם לו כאשר זמם אבל אין נפסלין דודאי כיון דמשלמין ממון ונהרגים כ"ש נפסלין דלא המנינהו רחמנא לחצאין אבל קשה דלרב חסדא דאמר בחזקת הבתים ב"ב שם: שתי כיתי עדים המכחישות זו את זו בהדי סהדי שקרי למה לי אם כן אין חידוש מה שנפסלין אדרבה מה שהמזימין כשרים הוי חידוש לרב חסדא והתם בעי למימר דרבא כרב חסדא וי"ל דלמאי דבעי למימר התם דרבא כרב חסדא לא הוי טעמא דרבא משום חידוש אלא משום פסידא דלקוחות ומסקנא דהתם דמוקי לה כרב הונא דאמר זו באה בפני עצמה כו' הוי חידוש מה שנפסלין קמאי והא דמשני רבא בפרק כל הנשבעין שבועות דף מח. ושם אליבא דרב חסדא מתניתין דראש השנה לאו משום דס"ל כוותיה ועי"ל דלרב חסדא נמי הוי חידוש מה שנפסלין ודאי והאי דחשיב להו סהדי שקרי בשתי כיתי עדים אינו אלא מספיקא ואם היו שנים מן השוק מעידין פלוני לוה מפלוני מנה ואחת משתי כיתי עדים הללו המכחישות זו את זו אומרת לא לוה לא הייתי מוציא ממון מספק ואלו המזימים פסולים לגמרי אפי' להחזיק הממון על פיהן הלכך חידוש הוא ולגבי הכי אין לך בו אלא משעת חידוש ואילך לחושבם כודאי פסולין. ולפי זה הוה מצי למימר דאיכא בינייהו כל שטרי מלוה ומקח הבאין להוציא דלטעמא דפסידא דלקוחות נאמנים להוציא אלא דלא חשיב אלא מילתא דאיכא בינייהו בין לרב הונא בין לרב חסדא ואם תאמר ולמה הוי חידוש כלל והלא מן הדין יש להאמין בתראי במיגו דאי בעו הוו פסלי לקמאי בגזלנותא ובשתי כיתי עדים המכחישות זו את זו ליהמני בתראי במיגו בין לרב הונא בין לרב חסדא ואור"י דלא שייך מיגו אלא באדם אחד אבל בשני בני אדם לא שייך מיגו דאין דעת שניהם שוה ומה שירצה לטעון זה לא יטעון זה ועוד נראה דקצת דמי האי מיגו למיגו במקום עדים שהרי יש עדים כנגד האי מיגו להכחישם ואע"פ שיש כמו כן עדים עם המיגו אין בכך כלום ועוד דלא עדיף מיגו מעדים שאם היו עדים מסייעים לאלו לא היה להם כח להכחיש את אלו דהא תרי כמאה וכ"ש מיגו והא דאמר בפ"ב דכתובות דף יח: ושם שנים החתומים על השטר ואמרו קטנים או אנוסים היינו כו' אם אין כתב ידם יוצא ממקום אחר הרי אלו נאמנים האי לאו מיגו הוא שאין השטר מתקיים אלא על פיהם והפה שאסר הוא הפה שהתיר כדאמרינן התם בההוא פירקא דף כב: מנין להפה שאסור הוא הפה שהתיר ופריך הא למ"ל קרא סברא הוא ובשנים החתומים על השטר ומתו ובאו ב' מן השוק ואמרו קטנים או אנוסים או פסולי עדות היו דאמר התם דאי כתב ידם יוצא ממקום אחר אין נאמנים אלא הוו תרי ותרי צ"ל דפסולי עדות דקאמר היינו קרובים דאי גזלנים הוי אלו נאמנים אפילו היו בפנינו ועוד יש תירוצים אחרים ואין להאריך כאן: משום פסידא דלקוחות. י"מ דהא דחיישינן לפסידא דלקוחות היינו דוקא היכא דאיכא עדי מסירה דידעי שהשטר אמת ואין נראה דא"כ איכא בינייהו טובא היכא דאין עדים אלא החתומים על השטר: דאסהידו ביה תרי בחד ותרי בחד - משמע לפי שיש שני מזימים על כל אחד ואחד לא הוי חידוש ותימה מה בכך הרי תרי כמאה הוו ונראה לפרש דאסהידו ביה תרי בחד כגון שאין הניזומין מסייע אחד לחבירו שאין האחד יודע כלום בעדותו של חבירו שראה אחד מחלון זה ואחד מחלון זה או בהודאה אחר הודאה ואלו שנים מזימים את שניהם שכך שוים אלו כמו אחרים ולא נקט האי לישנא אלא משום דמשתמע מיניה שאין המוזמין מסייעין. זה את זה: אי נמי דפסלינהו בגזלנותא - והא דאמרי' בפרק זה בורר סנהדרין דף כו: דההיא מתנה דהוו חתים עליה תרי גזלנין סבר רב פפא בר שמואל לאכשוריה משום דהא לא אכריזנא עלייהו ומסיק דגזלן דאורייתא לא בעי הכרזה ולא חיישינן לפסידא דמקבל מתנה אע"ג דפסידא דלקוחות לאו דוקא דה"ה דיש לחוש לפסידא דמקבל מתנה מ"מ פסלינן לההיא מתנה דמיירי שכבר העידו עליהן בב"ד קודם שחתמו בשטר מתנה או לא נראית ההיא שטר מתנה עד אחר שנודע פסולן בב"ד ואע"ג דזמנה קודם יש לחוש שמא הקדימו כדפרישית לעיל. ומיהו ההוא עובדא דפרק זה בורר סנהדרין דף כז. דחד אמר קמאי דידי גנב כו' לדיני נפשות פשיטא שיש לפוסלו למפרע והוי מצי למימר איכא בינייהו לענין דיני נפשות או לאסור אשה לבעלה ולענין גיטין וקדושין ועדות החדש דלטעמא דחידוש אין לפוסלן למפרע ולטעמא דפסידא דלקוחות פוסלין למפרע לכל אלו אלא דדחיק לאשכוחי דאיכא בינייהו לענין ממון: והוזמו על הגניבה וחזרו והוזמו על הטביחה - וא"ת אפי' למאן דאמר מכאן ולהבא הוא נפסל תקשה דמכל מקום אם אין גניבה אין טביחה ומכירה וכשחזרו והוזמו על הטביחה אמאי משלמין וי"ל משום דקסבר הכחשה תחילת הזמה היא: שהעידו בבת אחת והוזמו - דכיון שהעידו בבת אחת ליכא למימר בשעת עדות טביחה פסולין היו אע"ג דלמפרע הוא נפסל דכיון שהעידו בבת אחת כשרים היו כשהעידו על הטביחה כיון שהיו יכולין לחזור בהן על העדות של גניבה דתוך כדי דיבור הוה ועל מה שפירש בקונטרס דלא גרסינן והוזמו בבת אחת דבהזמה לא איכפת לן אי בבת אחת אי בזה אחר זה היה ובלבד שהוזמו על הטביחה תחילה וקשה לר"י דמה מרויח בקונט' בהזמת טביחה תחילה דאי משום שאם הוזמו על הגניבה תחילה הוו מוכחשים על. הטביחה ואנן אליביה דאביי משנינן דס"ל לקמן דהכחשה לאו תחילת הזמה היא א"כ גם כשהוזמו על הטביחה תחילה הוו מוכחשים על הגניבה מאחר שהעידו בבת אחת ותוך כדי דיבור כדיבור דמי כדאמר בסמוך לרבי יוסי דכי העידו בבת אחת והוזמו על הטביחה בטלה כל העדות משום דתוך כדי דיבור כדיבור דמי ואם באנו ליישב תירוץ זה לסברת אביי דלקמן דסבר הכחשה לאו תחילת הזמה היא צריך לגרוס והוזמו בבת אחת אבל אין לחוש שאין הגמרא חושש עתה ליישב דברי אביי אלא במה שאמר למפרע הוא נפסל והולך ומתרץ לפי שיטת המקשה הסובר דהכחשה תחילת הזמה היא כדפרישית לעיל וכן לקמן כי משני מתני' לאביי אהא דאמר הכחשה לאו תחילת הזמה היא ומוקי לה כשהוזמו תחילה על הטביחה אין חושש לתרץ למאי דאמר אביי למפרע הוא נפסל כי לפי זה היה צריך להעמידה כגון שהעידו בבת אחת אלא דדרך הגמרא הוא שאין חושש לתרץ אלא הקושיא שמקשה לו: הרי זו תמורת עולה דברי ר"מ - בפ"ב דזבחים ד' ל. ושם אמרי' הרי זו תמורת עולה ושלמים מהו אמר אביי בהא ודאי מודה ר"מ וטעמא דאביי כדמפרש בפ' כיצד מערימין תמורה ד' כו. ושם דטעמא דר"מ משום דהוי כמו תחול זו ואח"כ תחול זו מדהוה ליה למימר תמורת עולה ושלמים ואמר תמורת עולה תמורת שלמים אבל רבא פליג עליה וקאמר דעדיין היא מחלוקת דקסבר רבא דטעמא של ר"מ משום דדעתו של אדם אם יכולין שניהם לחול יחולו ואם לאו תפוס לשון ראשון דדעתיה אקמא: ונמלך תוך כדי דיבור כו' - למאי דסבר נמי השתא דרבי יוסי סבר תוך כדי דיבור לאו כדיבור דמי נראה דכשמתכוין לכך ואמר היום תמורת שלמים ולמחר תמורת עולה דאין דבריו קיימים והוו כמו דברים שבלב ודוקא תוך כדי דיבור הוא דמהני דלענין לפרש דבריו מהני תוך כדי דיבור: תרי תוך כדי דיבור הוו - השתא תוך כדי דיבור דתמורה איירי תוך כדי דיבור גדול וכיון דתוך כדי דיבור קטן אית ליה ותוך כדי דיבור גדול לית ליה נראה דתוך כדי דיבור גדול אין מועיל כלום אפי' לפרש דבריו דלא הוי אלא כאומר היום תמורת עולה ולמחר תמורת שלמים דהוו דברים שבלב וה"פ דברייתא אם לכך נתכוין תחילה כלומר שאומר תוך כדי דיבור קטן שדומה לנתכוין תחילה לכך דבריו קיימים ואפי' לא נתכוין נמי כיון דכדיבור דמי אבל בנמלך כלומר שאומר תוך כדי דיבור גדול שדומה כמו נמלך הרי זו תמורת עולה אפי' נתכוין תחילה לשניהם: כדי שאילת תלמיד לרב - והא דאמר בפרק תפלת השחר ברכות ד' כז: ושם. הנותן שלום והמחזיר שלום לרבו גורם לשכינה שתסתלק מישראל היינו כשנותן שלום לרבו כמו לחבירו כמו שאמר ליה שלום עליך ולא אמר רבי והא דאמר בפ' ר"ע שבת ד' פט. כלום יש עבד שנותן שלום לרבו עבד שאני שאימת רבו עליו ובשום ענין אין ליתן לו שלום: כי לית ליה לרבי יוסי כדי שאילת תלמיד לרב - תימה דרב אחא מדיפתי דאמר בפ"ק דמכות דף ו. ובפרק שבועת העדות שבועות דף לב. ושם תוך כדי דיבור כדי שאילת תלמיד לרב כמאן דלרבנן לית להו כלל כדי דיבור אפי' כדי דיבור קטן ור' יוסי נמי כתלמיד לרב מודי דלאו כדיבור דמי וי"ל דסבר לה כברייתא דמי שאמר הריני נזיר ושמע חבירו ואמר ואני נזיר דף כא. ושם וכן הלכתא דתוך כדי דיבור כדיבור דמי והכי פסקינן הלכתא בנדרים בפרק בתרא דף פז. דתוך כדי דבור כדיבור דמי חוץ ממגדף ועובד ע"ז ומקדש ומגרש ואפי' בכדי שאילת תלמיד לרב כריש לקיש וכרב אחא דמכות דף ו. ודשבועת העדות שבועות דף לב. ושיעור כדי שאילת שלום תלמיד לרב מפרש ר"ת דהיינו טעמא דכשאדם מעיד עדות או עוסק במקח וממכר וחבירו נותן לו שלום או רבו ע"כ יש לו להשיב ולהפסיק כדאמר ברכות ד' ו: הנותן שלום לחבירו ואין מחזיר נקרא גזלן שנאמר גזילת העני בבתיכם ולכך תיקנו חכמים שלא יהיה זה חשוב הפסק וכן מוכח בנזיר ד' כ: דקאמר תוב לא שבקת רווחא לתלמיד ומיהו בפ' בתרא דנדרים ד' פז. אין מתיישב טעם זה לענין קריעה דכסבור שמת וקרע ואח"כ מת אם מת תוך כדי דיבור יצא ידי קריעה ואם לאו לא יצא ידי קריעה . והתם מאי שייך שיעור זה ושמא לענין קריעה הקילו: אמר ליה אביי לא דאפכינהו ואזמינהו ממאי מדסיפא כו' - נראה לר"י דכל סוגיא זו כפי מאי דס"ד השתא דדיוקא דרבא הוי מרישא אבל לפי האמת מסקנא דדיוקא דרבא מסיפא ולא אמר אביי זה מעולם אלא בני הישיבה היו מתרצים כן אליביה דאביי לפי מה שהיו סוברים דדיוקא דרבא מרישא אבל לפי המסקנא דאמר אביי דרישא בשלש כתות כדאוקמא רבא בלא מיפך והזמה ובסיפא בשתים במיפך ובהזמה ולאו דוקא נקט אביי אפכינהו תחילה דאם כן איתכחשו להו אלא מעיקרא אזמינהו והדר אפכינהו א"נ מעיקרא אפכינהו ואזמינהו תוך כדי דיבור ונראה לר"י דאביי מוקי לה בג' כתות כדמוכח לקמן דקאמר ואביי אמר לך בשלמא רישא לא סגי בלא ג' כתות דקתני שהרי הרב אומר כן ואיירי דמציעאי נמי אפכינהו ואזמינהו לקמאי דהשתא לא איתכחשי מציעאי כלל וליכא למידק מינה דהכחשה תחילת הזמה היא דמשלמי וכי קתני נמצאו זוממין מציעאי משלמין דמי עין לעבד ה"ה דמי עין לקמאי שהרי היו מחייבין אותם דמי עין לרב משום כאשר זמם אלא לפי שלא הוזכרו ראשונים בברייתא לא חש למיתני ומיהו אין אנו צריכין כלל להיפוך בתראי למציעאי דכיון דהוזמו ממילא קיימא עדות קמאי ובקונט' פי' דאביי מוקי רישא בב' כתות כמו סיפא ויש ליישב הא דקתני שהרי הרב אומר כן דמעיקרא ודאי דלא ידעינן דאפכינהו והוה קשה לן מאי שהרב אומר כן אבל השתא דאפכינהו שמח הרב בעדותן של אלו שאין מחייבים אותו כ"א דמי שן לפי שיודע שיבאו עדים שיחייבו אותו דמי עין ולפי זה איכא לאוקמי כל סוגיא זו לפי האמת דרבא לא הביא הרישא אלא לדקדק הימנה דסיפא איירי בשלש כתות כמו רישא ואביי מהדר ליה דוק לאידך גיסא מדסיפא סגי בב' כתות ובמיפך והזמה רישא נמי סגי בב' כיתות ואין לך ראיה מסיפא מכח רישא דאיכא לאוקמי כולה בב' כתות והא דקאמר לקמן בשלמא רישא לא סגי בלא שלש כתות ה"ק אי נמי לא תתיישב לך שהרי הרב אומר כן אי לא מוקמת לה בשלש כתות מכל מקום סיפא איירי בב' כתות ואם תאמר אי בב' כתות מוקמת לה לרישא אמאי משלמי דמי עין לעבד תקשה ליה כדפרכינן לעיל בתר דמפקי ליה לחירות דמי עין בעי לשלומי ליה ויכולין לומר לטובתו באנו כדאמר בפ' היו בודקין סנהדרין מא. דיכולין לומר לאוסרה על בעלה באנו וי"ל דלמאי דמוקי לה השתא במיפך והזמה מסקינן דאיירי כשעמד כבר בדין ומסתמא כבר נתפרסם הדבר שיצא העבד לחירות והרב בעצמו מודה כדקתני שהרב אומר כך שעמד בדין וכל עיקר שבאין לדין עכשיו לפי שהעבד תובע דמי עינו ומזמין את הרב לדין ורבו מודה לו דמי שינו לכך כי אתו סהדי לא אתו אלא לגרע כחו של עבד שאם יבאו עדים על דמי עינו לא יהיה ממש בדבריהם ויודעים הם שיבאו עדים אבל מעיקרא לא הוה ידעינן דמיירי כשעמד בדין אפי' הרב מודה כמה פעמים צריך העבד לעדים דמודה בקנס פטור משום הכי פריך שפיר בתר דמפקי ליה לחירות כו' וא"ת למה דחק אביי לאוקמי לסיפא במיפך והזמה כיון דבעמד בדין מוקמינן לה יאמר שהעבד תובעו דמי עינו והרב מודה לו דמי שינו והביא עבד עדים דהפיל את שינו וסימא את עינו ובאו עדים והזימום וי"ל דודאי ה"ה כך שוה אם מיפך הוה ע"י הודאת הרב כמו על פי עדים אלא אורחא דמילתא נקט שאין רגילות הרב להודות כלל אלא כשיש עדים בדבר: דאכתי גברא לא מחייב - אין הטעם משום דאי הוה בעי הוה אתי לב"ד ומודה ומיפטר דאפי' לשמואל דאמר לקמן בבא קמא דף עה. מודה בקנס ואח"כ באו עדים חייב הכא כיון דלא עמד בדין לא חשבינן לגברא בר חיובא לענין קנס כדפרישית בסוף המניח לעיל בבא קמא לג. ושם: ד"ה איכא בשמעתין דהוחלט השור: ונמצאו זוממים קמאי - בהך סיפא הוצרך לומר שהעדים שהוזכרו בברייתא שהוזמו הם היו ראשונים משום דצריך לומר דפסקינן לדינא אפומייהו דאין העדים זוממים משלמים עד שיגמר הדין על פיהם ואם לא שבאו תחילה לא ה"מ למפסק דינא אפומייהו אבל ברישא אע"פ שבאו לסוף פסקינן דינא אפומייהו: עבד כל דהו מימר הוה בעי הוה אתא לבי דינא אמר - הרבה יש לתמוה אמאי קאמר כל דהו דלגמרי באין לסיועיה: הוה ליה לאו שניתן לאזהרת מיתת ב"ד - אבל אי אין נהרגין לא חשיב לאו שניתן לאזהרת מיתת ב"ד ותימה לר"י דבכל גמרא משמע אפי' התרו בו למלקות ולא למיתה דאע"ג שלעולם לא יבא לידי חיוב מיתה כיון שלא התרו בו למיתה חשיב לאו שניתן לאזהרת מיתת ב"ד ובפרק מי שהחשיך שבת דף קנד. ושם ד"ה בלאו אמר דאין לוקין על לאו דמחמר . משום דהוי לאו שניתן לאזהרת מיתת ב"ד לשאר מלאכות אע"ג דבמחמר אין בו חיוב מיתה ובפ"ק דעירובין דף יז: אמר דאין לוקין בתחומין דהוי אזהרה נמי להוצאה ואפי' מאן דפליג נמי לא קאמר אלא משום דמי כתיב אל יוציא אל יצא כתיב אע"פ שאין מיתה בתחומין אפילו למ"ד דאורייתא ותי' ר"י דשאני לאו דלא תענה דגלי ביה קרא דלקי מוהיה אם בן הכות הרשע כדאמרינן בריש מכות דף ב: ושם ובפ"ק דסנהדרין דף י. ושם וכיון דגלי קרא מוקמינן ליה לקרא במקום שאין יכול לבא לידי חיוב מיתה כי ההיא דהתם דמעידין שהוא בן גרושה או בן חלוצה או כמו עדים שהוכחשו בנפש למ"ד אין נהרגין כשהוזמו לבסוף אבל למ"ד נהרגין אין סברא להעמיד בו הפסוק כיון שיכול לבא לידי חיוב מיתה וכי פריך התם דת"ל מלא תענה פי' ולמ"ל קרא דוהיה אם בן הכות הרשע ומשני משום דה"ל לאו שאין בו מעשה הוה מצי לשנויי דהוה לאו שניתן לאזהרת מיתת ב"ד כה"ג בעלמא לא לקי אלא דבעי לשנויי לכ"ע אפי' אליבא דר"מ דנפקא ליה אזהרה לעדים זוממים מקרא אחרינא בפ"ק דמכות ד' ד: וא"ת והשתא דמשני משום דה"ל לאו שאין בו מעשה לא אתי אליבא דר' יהודה דאמר שם לאו שאין בו מעשה לוקין עליו וי"ל דדחיק טפי לשנויי כר"מ משום דאיירי התם שם. בסיפא גבי מאתים זוז וגבי מלקות משמע דבבן גרושה או בן חלוצה מודה א"נ אתי ההוא שינויא כרבי יהודה דהא טעמא דרבי יהודה דאמר לאו שאין בו מעשה לוקין עליו משום דגמר ממוציא ש"ר ומעדים זוממין בבנין אב ואי לאו דגלי בעדים זוממין מוהיה אם בן הכות הרשע הוה אמרי' בכל דוכתי דלאו שאין בו מעשה אין לוקין עליו וא"ת דההיא שינויא היכי אתי אליבא דר"מ והא לר"מ בלא והיה אם בין הכות הרשע ידעינן דלקו עדים זוממין אע"פ שאין בו מעשה דגמרינן ממוציא ש"ר כי היכי דגמר בפ"ק דמכות שם: ממוציא ש"ר דעדים זוממין לוקין ומשלמין וי"ל דאע"ג דגמר ממוציא ש"ר היינו דוקא לענין שלוקין ומשלמין משום דאיכא לאוקמי כדי רשעתו לדרשה אחריתי כדאיתא באלו נערות כתובות דף לב. אבל לענין לאו שאין בו מעשה דילפינן מלעשות באלו הן הלוקין מכות ד' יג. דבעינן לאו שיש בו מעשה לא הוה גמרינן ממוציא ש"ר אי לאו דגלי קרא בהדיא ועוד י"ל דמוציא ש"ר גופיה לא נפקא לן דלקי אלא מוהיה אם בן הכות הרשע כדאמר בכתובות פרק נערה כתובות ד' מו. דגמר ויסרו מויסרו כו' והא דאמר בפ"ק דמכות ד' ד: ורבנן האי לא תענה מאי דרשי ביה ההוא מיבעי ליה לאזהרת עדים זוממין פי' ולהכי לא לקי אלא ארבעים במעידים על פלוני שחייב מלקות לא בעי למימר דלא לקי אלא תענה משום דהוי לאו שניתן לאזהרת מיתת ב"ד דהא במעידים עליו שהוא בן גרושה אמרי רבנן דלקי ובמעידים שחייב לפלוני מאתים זוז אי לאו כדי רשעתו היו לוקין ומשלמין אלא ה"פ ההוא מבעי ליה לאזהרת עדים זוממין דמשום כאשר זמם לא לקו כשמעידים על פלוני שחייב מלקות אלא משום לא תענה דלא ענש הכתוב אא"כ הזהיר הלכך אלאו דלא תענה לא לקי שמונים פי' שילקו משום עדות שקר שהעידו ומשום כאשר זמם ותרוייהו משום לאו אחד אבל במעידים שחייב מאה זוז דבלאו קרא דלא תענה היה מתחייב לשלם משום כאשר זמם דממון לא בעי אזהרה התם ודאי אי לאו כדי רשעתו הוה לקי מלא תענה וכן במעידים שהוא בן גרושה או בן חלוצה: כי אתא עד אחד מצטרף בהדיה - למ"ד סנהדרין ד' ל. אין עדותן מצטרפת עד שיעידו שניהם כאחד הוי הכא השני מצטרף בהדיה היינו שיעידו שניהם בב"ד: משום ביעתותא דעדים קא מודה - והא דאמר בפרק שבועת העדות שבועות ד' לג: דלרבי אלעזר בר' שמעון לא משכחת לה דמודה מפי עצמו דפטור אלא היכא דליכא עדים כלל היינו אליבא דשמואל: אמר ליה רבא קפחת לסבי דבי רב - פי' בקונטרס ציערת תלמידים שבבית המדרש שאמר דבר שאינו דהא רב הונא דידע מילתיה דרב גדול ממך אין לו זה החילוק וקשה דבכל דוכתי הוי קיפוח לשון ניצוח כמו לקפחני בהלכות הן באין בפ' שני דקדושין ד' נב: ודנזיר ד' מט: וכמו קפחינהו לתלתא רבנן סמיכי בטעותא גיטין ד' כט: ורשב"ם פי' דל"ג אמר ליה רבא אלא אמר רבא קפחתי לסבי דבי רב פירוש נצחתי את רב המנונא שהוא סבי דבי רב והוכחתי לו מכח דברי רב הונא שהיה יודע דברי רב יותר ממנו שאין לחלק כמו שחילק והביא ראיה מפ"ק דסנהדרין ד' יז: ושם דאמר התם אמרי בי רב רב הונא ופריך והאמר רב הונא אמרי בי רב ומשני אלא אימא רב המנונא ולהכי קרי ליה סבי דבי רב וקשה חדא שמוחק כאן בספרים אמר ליה ועוד דאין דרך לומר איתמר נמי אחרי שסתר את דבריו ועוד דכוותיה דרב המנונא דייק מתני' וברייתא כדאמר בסמוך ולרב הונא מפקא מתני' מדברי רב ונראה לפרש אמר ליה רבא קפחת לסבי דבי רב כלומר אמר ליה רבא לרב המנונא נצחת את רב הונא שהוא סבי דבי רב שהוא לא ידע לחלק כאשר חלקת ובסנהדרין מפרש ר"ת אימא רב המנונא פירוש לא תימא אמר רב הונא אמרי בי רב אלא אמר רב המנונא אמרי בי רב וכן משמע דלפי האמת נמי הוי אמרי בי רב רב הונא דבהערל יבמות ד' פג: ושם קאמר בי רב מני רב הונא ורב הונא אין הלכה קאמר ובקונט' דחק שם לפרש דהא דאמר בסנהדרין אימא רב המנונא דוקא היכא דמוכח דהיינו היכא דאיכא אמר רב הונא אמרי בי רב התם הוי רב המנונא וקשה דא"כ כי קאמר בסנהדרין שלחו מתם רבי יוסי בר חנינא מחכו עליה במערבא ר' אלעזר ופריך הא שלחו מתם לרבי יוסי בר חנינא מוצא כו' ומשני אלא איפוך ה"ל לשנויי היכא דמוכח שאני ועוד דלא יתכן כלל שיאמר רב הונא משום רב המנונא שהיה תלמיד תלמידו כדמשמע בריש הדר עירובין ד' סג. ואין להאריך כאן בזה: ברייתא דתניא ראה עדים כו' - תימה דאמאי לא הביא מתניתין דפרק בתרא דשבועות דף מט. ושם דלעיל ודאי ניחא שמביא ברייתא לפי שצריך לדקדק מסיפא דר"א בר' שמעון דלא מתניא. במתני' דשבועות אבל הכא אין צריך לדקדק כלל מסיפא וי"ל דאמתני' דשבועות ידע שפיר דאיכא לדחויי דהיא גופה קמ"ל כדקאמר בסמוך אבל ברייתא שמוספת על המשנה סבור דקמ"ל דהודאה דטביחה לאו הודאה היא: תשלום דכפל - ולעיל בבא קמא דף סח: דמוקי ריש לקיש מתני' דגנב והקדיש ואח"כ טבח משלם תשלומי כפל כשהקדיש בעלים ביד גנב צריך לומר נמי תשלום דכפל: אלא אהקדש ליחייב - כולה הך סוגיא כר' יוחנן ודלא כריש לקיש דמוקי לה לעיל בבא קמא דף סח: כשהקדישו בעלים ביד גנב: והשתא תורא דשמעון - והא דאמר לקמן גנב והקדיש חייב ד' וה' דהוי כמוכרו להדיוט היינו בקדשי בדק הבית דלא מיקרו על שם בעלים וקדשי מזבח אומר ר"י אע"ג דמיקרו על שם בעלים ולא הוי הקדש כמכירה מ"מ למ"ד יאוש לא קני חשיב כיאוש ושינוי רשות לענין דחל הקדש אחר יאוש כדמשמע לעיל בבא קמא דף סו: דבעי לאוכוחי אביי לרבה דיאוש לא קני מקרבנו ולא הגזול ואפילו הכי אמר שם דחל הקדש אע"ג דאכתי לא אסיק אדעתיה דהוי יאוש ושינוי השם אלא משום דהוי יאוש ושינוי רשות: ורבי שמעון הא אמר שחיטה שאינה ראויה לא שמה שחיטה - הא לא איצטריך אלא משום מ"ד אין לשחיטה אלא לבסוף דלמ"ד דישנה לשחיטה מתחילה ועד סוף מצי למפרך אפילו סבר ר"ש שחיטה שאינה ראויה שמה שחיטה אמאי חייב אשחוטי חוץ ד' וה' מכי שחט ביה פורתא אסרה ואידך לאו דמרה קטבח: שחיטה שאינה ראויה היא ולא שמה שחיטה - לגבי ארבעה וחמשה דגמר מוטבוח טבח והכן בר מלגבי לאו דשחוטי חוץ דבהכי חייב רחמנא וא"ת ואמאי חשיב ליה שחיטה שאינה ראויה הא יכול לפדות בשעת פירכוס דבר העמדה והערכה היא כדאמרינן בפ"ב דחולין דף ל. ואין לך מום גדול יותר משחיטה ואין סברא לומר דלפי שנפסל שוב אין לו פדיון דבשלמא פסול שהוא בשריפה כגון פיגול אין לו פדייה משום דמצוה לשורפו כדאמרינן בפרק כל שעה פסחים ד' כד. כל שבקדש פסול באש ישרף אבל שחיטת חוץ אינה בשריפה אלא בקבורה כדאמרינן בפרק עד כמה בכורות דף כח. מי שאינו מומחה וראה את הבכור ונשחט על פיו הרי זה יקבר ומיהו לדברי המפרש דלא חשיב המפרכסת כחיה. אלא כגון ישראל בטמאה ונכרי בטהורה דלאו שחיטה היא דההיא דשחט בה שנים או רוב שנים ועדיין ' מפרכסת הרי היא כחיה דבפ"ב דחולין ד' ל: ושם אין משנה בשום מקום אלא היינו ההיא דהעור והרוטב שם ד' קכא. דשונים ישראל בטמאה כו' אבל היכא דשחטה כתיקונה לא חשיב מפרכסת כחיה מתיישב כאן דשחיטת חוץ לאו בת פדייה היא כיון דשחיטה גמורה היא להוציא מידי נבילה וגם להתירה באכילה אם היה לה פדיון דהכא אליבא דר"ש קיימי דבין רבי יוחנן ובין ר"ל מודו דקדשי מזבח לר"ש היו בכלל העמדה והערכה כדאמרינן בפרק בתרא דתמורה ד' לב: ולא פליגי אלא אליבא דרבנן אבל מ"מ קשה לריש לקיש אליבא דרבנן דקדשי מזבח לא הוי בכלל העמדה והערכה כדאמר התם דלא משתמיט בשום מקום לשום תנא שיהיו נפדין ודוחק לומר דמדרבנן הוא דאין נפדין לפי שעשה מום זה בידים כשאר מטיל מום שאין נשחט וניתר על ידי אותו מום וי"ל דמום שהוא מחיים חשיב מום לפדות על ידו אבל מום דלאחר מיתה לא חשיב מום כדתניא בסוף תמורה לג. בהדיא מתו תמימים יקברו בעלי מומים יפדו דלא בעי העמדה והערכה ואפילו הכי תמימים יקברו: שלא לשם בעליהן - וה"ה שלא לשמן אי נמי ההוא נמי קרי ליה שלא לשם בעליהן משום שלא עלו לבעלים לשם חובה ונראה לו דוחק להעמיד בנשפך הדם ורב דימי דאוקמא כשנשפך הדם משום דניחא ליה לאוקמא בכל קדשים שחייב באחריותן דבשלא לשם בעליהן לא מתוקמא בפסח וחטאת דמפסלי שלא לשמן: ור"ל אמר כו'. ריש לקיש לא קאי אסוגיא דידן דלדידיה לא צריך למימר דרבי שמעון קאי אמילתא אחריתי אלא לפי דבריו דמוקי מתניתין לעיל בבא קמא ד' סח: כשהקדישו בעלים ביד גנב מוקי לה בשוחט בעלי מומין בחוץ: בשוחט בעלי מומין בחוץ - פי' בקונטרס דבבעלי מומין מעיקרא עסקינן דאי בשקדם הקדשן למומן תו לא חזו לפדיון משנשחטו דשמעינן ליה לר"ל אליבא דרבי שמעון בשמעתא בתרייתא דתמורה ד' לב: דקדשי מזבח היו בכלל העמדה והערכה ומשנשחטה אין יכולה לעמוד ובבעל מום מעיקרו מודה ורבינו תם מפרש דבשעת פירכוס בעודן יכולין לעמוד בני העמדה והערכה נינהו כדאמרינן בפ"ב דחולין ד' ל. ושם ומיהו לאותן המפרשים דבשחיטה גמורה אין מועיל פירכוס כמו שפירשתי לעיל עמוד א צריך לאוקמי בבעל מום מעיקרו כמו שפי' בקונטרס: והלא זריקה מתרת - למאן דמוקי לה כשנשפך הדם פריך דאי למאן דאמר שלא לשם בעליהן כיון דנשחט ונזרק בהכשר שחיטה ראויה היא בלא טעם כל העומד לזרוק כזרוק דמי ואף על גב דבפרק אותו ואת בנו חולין ד' פ: ושם בעי למימר דכל שחיטת קדשים שחיטה שאין ראויה היא לא קיימא מסקנא הכי אלא במסקנא משמע היכא דנזרק הדם לבסוף שחיטה ראויה היא אע"פ שלא היה עומד לזרוק כגון באותו ואת בנו דהוי מחוסר זמן דלא אמרינן לרבי שמעון כזרוק דמי אלא במקום שמצוה לזרוק כדאמר בפרק המנחות והנסכים מנחות דף קא: ושם בשלמא פרה עומדת לפדותה פירוש דאם מצא נאה ממנה מצוה לפדותה אלא הני מנחות אין מצוה לפדותן ובכריתות בפ' אשם תלוי ד' כד: אמר בהדיא אימור דאמר רבי שמעון במידי דעומד לזרוק והכי איתא הגירסא בספרים אלא אמר רבא ה"ק רב המנונא אין מלקות אותו ואת בנו נוהג בקדשים דכיון דכל כמה דלא נזרק דם לא משתרי בשר בעידנא דקא שחיט הויא התראת ספק ולא שמיה התראה ולא לקי משמע למאן דאמר שמה התראה לקי אם כן שחיטה ראויה היא היכא דנזרק לבסוף ובקונטרס פי' התם דגרס אין מלקות אותו ואת בנו בקדשים ולא יותר ולא משום דהוו התראת ספק אלא משום דמחוסר זמן הוא דשחיטה שאינה ראויה היא וקשה לר"י אי חשיב מחוסר זמן ואסור לשוחטו משום אותו ואת בנו אם כן הוא לוקה משום לא תשחטו כיון דאמר רחמנא אותו ואת בנו נוהג בקדשים וא"א אלא בשחיטה שאין ראויה בעל כרחך גזירת הכתוב כך היא שהיא כשחיטה הראויה להתחייב עליה מידי דהוה אשחוטי חוץ ואע"ג דלמידי אחרינא חשיב שחיטה שאינה ראויה לענין שחוטי חוץ מיהא מחייב כיון שאין האיסור מחמת דבר אחר ה"נ באותו ואת בנו וא"ת ואמאי צריך בפרק בתרא דזבחים דף קיג: למעוטי רובע ונרבע דלא מחייב משום שחוטי חוץ מדכתיב ואל פתח אהל כו' תיפוק . ליה דשחיטה שאין ראויה היא מחמת איסור אחר ודוחק לומר דלרבנן איצטריך קרא ולא לרבי שמעון ויש שהיו רוצים לתרץ דאע"ג דבעלמא ילפינן מוטבוח טבח והכן בשחוטי חוץ גופיה סברא הוא דילפינן מגופייהו ואין נראה לר"י דאם כן שוחט טריפת חולין בעזרה אמאי מתיר רבי שמעון בהנאה בספ"ב דקדושין דף נח. ושם ובכיסוי הדם חולין דף פה: ושם משום דהויא שחיטה שאינה ראויה נילף מגופה דלעולם שחיטת חולין בעזרה שחיטה שאין ראויה היא דקסבר רבי שמעון חולין שנשחטו בעזרה דאורייתא אלא משום דאפילו הכי בעינן שלא יהא בה פסול אחר: והלא פדייה מתרת - תימה מה פריך דלמא כשנפדית איירי שהרי יכול לפדות אחר שחיטה לפי' הקונטרס דאיירי בבעל מום מעיקרו וכיון דלבסוף נפדה הויא שחיטה ראויה כדמוכח בחולין דף פ: ושם ומיהו לפר"ת דמיירי בהקדישו קודם למומו אע"ג דבשעת פירכוס היה יכול לפדות סתמא דמילתא דגנב אין נודע לו שהוא דקדשים עד אחר זמן שכבר אין מפרכס אבל לפירוש הקונטרס קשה מיהו לפירושו נמי מצי למימר דסתם גניבה שחיטה וכל מעשיה בסתר ומיד אחר השחיטה רגילין לאוכלה וסתמא דמילתא לא נודע לו שהיא דהקדש עד שנאכלה דתו לא מיפרקא: כל העומד לזרוק כזרוק דמי - תימה דבפרק אותו ואת בנו חולין דף פ. ושם אמר רבי אושעיא כולה מתניתין דלא כרבי שמעון כו' עד קדשים בפנים מכדי שמעינן ליה לרבי שמעון דאמר שחיטה שאינה ראויה לא שמה שחיטה קדשים נמי שחיטה שאינה ראויה היא דכל כמה דלא זרק הדם לא משתרי בשר שני אמאי סופג את הארבעים ופסול כלומר דחשבינן ליה לקמא כאילו קטליה והוה ליה שני כשר גמור ואמאי חשיב ליה שחיטה שאין ראויה נהי דלא משתרי בשר אלא בזריקת הדם הלא משעת שחיטה הוי כזרוק דכל העומד לזרוק כזרוק דמי ומפרש רבינו תם דרבי אושעיא לית ליה כל העומד לזרוק כזרוק דמי אלא סבירא ליה כתנא קמא דמתניתין דהתם ד' פא: דתנן השוחט ונמצאת טריפה השוחט פרת חטאת רבי שמעון פוטר דלא מחייב משום אותו ואת בנו דשחיטה שאין ראויה היא ולית ליה כל העומד לפדות כפדוי דמי והתם בגמרא פריך עלה מההיא דפרה מטמא טומאת אוכלין ומשני פרת. חטאת אינה משנה אבל ר' אושעיא סבר דאדרבה מתניתין דהתם עיקר וההיא דפרה ליתא ועוד י"ל דקסבר ר' אושעיא כיון דלא אמרינן כזרוק דמי עד שיתקבל בכוס כדמשמע בפ"ק דפסחים דף יג: ושם דמצוה הוא להמתין מלזרוק עד שתקבל כל דם הנפש הלכך בגמר השחיטה שעדיין לא נתקבל כל הדם לא אמרינן כזרוק דמי ועי"ל דקסבר ר' אושעיא דאפילו הוי כזרוק בשעת שחיטה כיון דבשחיטה לחודה לא משתרי בשר אלא מחמת דהוי כזרוק לא הוי דומיא דטבוח טבח והכן ושחיטה שאין ראויה היא וא"ש דבריש המנחות והנסכים מנחות דף קא: ושם פריך ליה לר' אושעיא מכדי שמעינן ליה לר' שמעון כל העומד לזרוק כזרוק דמי כו' ומיהו סוגיא דשמעתין חשיב ליה שפיר שחיטה ראויה וכן במסקנא דהתם וכי היכי דפריך התם ארב המנונא הוי מצי למפרך לר' אושעיא וכי היכי דמתרץ לרב המנונא הוי מצי לתרץ לרבי אושעיא דהא דלא מוקי מתניתין כרבי שמעון משום דלרבי שמעון שני אין סופג את הארבעים דה"ל התראת ספק ור"ת לא גרס ושני אמאי סופג את הארבעים ופסול דשני כבר נפסל דשחיטה ראשונה שחיטה ראויה היא כיון דנזרק הדם בהכשר והוי שני מחוסר זמן אלא גרסינן אמאי סופג את הארבעים ותו לא ומן השני דייק דשחיטה שאינה ראויה היא ואמאי סופג את הארבעים הא ה"ל התראת ספק דשמא לא יזרוק וכזרוק לא הוי כיון דאין מצוה לזורקו ופריך פשיטא דהכי איתא דהיאך ילקה דהא התראת ספק היא ועוד דאסור לזרוק הדם ופשיטא דלא תגמר השחיטה ומשני קדשים כו' והשתא ארבי אושעיא לא מצי פריך מידי אלא לרב המנונא: פרה מטמא טומאת אוכלין כו' - תימה דמדקאמר הואיל והיתה לה שעת הכושר מכלל דהשתא לאו בת פדייה היא ואמאי והא אית ליה לר"ש בשבועות דף יא: ושם דפרה קדשי בדק הבית היא ולר"ש אית ליה דקדשי בדק הבית לא היו בכלל העמדה והערכה בההיא שמעתא גופא ונראה לפרש דהא דקתני הואיל והיתה לה שעת הכושר מיירי לאחר הזאה דאין סברא שתהא בת פדייה אחר שהוזה דמה ואפ"ה מטמא טומאת אוכלין הואיל והיתה לה שעת הכושר קודם הזאה וא"ת והא כל העומד להזות כמוזה דמי וי"ל דקודם קבלה לאו כמוזה דמי כדפרישית לעיל הקשה רבינו שמואל בר חיים למה לי דהיתה לה שעת הכושר תיפוק ליה דחיבת הקדש מכשרתו ומשויא לה אוכלא כדדרשינן בפ"ב דחולין דף לו: ושם והבשר לרבות עצים ולבונה וכ"ת דפרה לר"ש כיון דקדשי בדק הבית היא לא שייך בה חיבת הקדש דאפילו בקדשי מזבח לא מהני חיבת הקדש אלא כשקדשו קדושת הגוף בכלי שרת כדמוכח בריש המנחות והנסכים מנחות דף קב: ובפ' כל הפסולין זבחים דף לד. הא ע"כ שייך בפרה חיבת הקדש אפילו לר"ש דבריש המנחות והנסכים פריך לר"ש נותר ופרה אמאי מטמא טומאת אוכלין עפרא בעלמא הוא דכל העומד לשרוף כשרוף דמי ומשני חיבת הקדש מכשרתו והיינו טעמא דאע"ג דאין בה קידוש כלי כיון דקדשי בדק הבית היא מ"מ שייך ביה חיבת הקדש כיון דחטאת קרייה רחמנא וכל ענייניה כעין עבודת הגוף שיש בה הזאה ופסולה שלא לשמה ותירץ ר"י דאין חיבת הקדש מועלת אלא לשוייה שאין אוכל כאוכל כגון נותר ופרה שהן חשובים כעפרא ועצים ולבונה אבל דבר שהוא אוכל אלא שאין מקבל טומאה לר"ש משום אוכל שאין אתה יכול להאכילו לאחרים לא יועיל חיבת הקדש לעשות האיסור כמותר והא דמשמע בריש כל הפסולין דאוכל בשר שנטמא לפני זריקה ה"א דלא לקי על ידי דרשה דכל שאין ניתר לטהורים אין חייבין עליו משום טומאה אי לאו משום דמרבינן מוהבשר כמו עצים ולבונה התם כיון דלא בעי פטר ליה אלא משום דבעי למילף מטומאת הגוף יש לנו לרבות מוהבשר מק"ו דעצים ולבונה וא"ת אמאי לא אמר דכל קדשים יקבלו טומאה מחיים כיון דמצוה לשוחטן ונימא כל העומד לשחוט כשחוט דמי וי"ל דאפילו נשחט לא אמרינן דכזרוק דמי עד שיקבל בכוס כ"ש כשעדיין לא נשחט ומיהו שעיר המשתלח קשה לר"י שיטמא מחיים טומאת אוכלין לר"ש למ"ד יומא סז. דשרו איבריו בהנאה דכיון שעומד לדחות כדחוי דמי וי"ל דכל העומד לעשות לא אמר דכעשוי דמי אלא באוכל האסור להיות כמותר וקרינן ביה אוכל . שאתה יכול להאכילו לאחרים אבל לא מהני לשאין אוכל כמו ב"ח ליחשב כאוכל אע"ג דהוה מהני על האוכל כגון נותר ופרה ליחשב כעפרא אי לאו דמכשר להו חיבת הקדש מידי דהוה אבן פקועה ודגים שהן מותרין בלא שחיטה ואפ"ה חיותן מטהרתן לרבנן דפליגי אר' יוסי הגלילי בפ' בהמה המקשה חולין דף עה.: פרה מטמא טומאת אוכלין - הקשה בקונטרס בפ' אותו ואת בנו חולין דף פא: ושם למה לי קבלת טומאה תיפוק ליה דהיא גופה מטמאה אדם ובגדים ותירץ דבכה"ג מפרש בכריתות בפ' דם שחיטה כריתות דף כא. כגון שחיפהו פחות מכביצה בצק אי משוית לה אוכל מצטרף בהדי בצק ומקבל האי בצק טומאה אם יגע בטומאה ומטמא שאר אוכלים ואי לאו אוכל הוא לא מקבל האי בצק טומאה דלית ביה שיעורא וכי נגעו ביה אוכלין אחרים טהורין הן שאין נוגעין בנבילה אלא בבצק עכ"ל ומה שהזכיר נבילה משום דעלה דכריתות קאמר ומה שאמר ומקבל האי בצק טומאה אם יגע בטומאה נראה לר"י דלא דק דההיא דחיפהו בבצק דכריתות מיירי כשיש כזית מן הנבילה ונראה שטמא הבצק מן הנבילה ע"י צרופו לכביצה כמו שמיטמא ממקום אחר שהכזית יכול להיות מטמא ומצטרף ונראה שחזר בו משיטתו שהיה רגיל לפרש בכל מקום דאוכל פחות מכביצה מקבל טומאה מן התורה שהרי פירש בהדיא דלא מקבל האי בצק טומאה דלית ביה שיעורא ואין לתרץ קושיית הקונטרס דבלא צירוף בצק צריך הוא לטעם של שעת הכושר משום דלא מצינו שמטמאה אלא מתעסקין כדתנן במס' פרה פ"ח מ"ג השורף פרה ופרים והמשלח את השעיר מטמא בגדים והן עצמם אין מטמא בגדים הרי זה אומר מטמאיך לא טימאוני ואת טמאתני דמ"מ מטמאה היא אוכלין ומשקין מאחר שסופה לטמא טומאה חמורה את מתעסקין ולא בעי לא הכשר מים ולא הכשר שרץ כדתני דבי ר' ישמעאל בפ' בא סימן נדה דף נא. ושם מה זרעים שאין סופן לטמא טומאה חמורה צריכין הכשר כו' ור"י מתרץ דמה שסופו לטמא טומאה חמורה לא מהני אלא לענין זה דחשבינן ליה כאילו הוכשר במים וכאילו נגע בשרץ אבל אין מועיל לעשות שאין אוכל כאוכל הלכך לר"ש דבעי אוכל שאתה יכול להאכיל לאחרים מה שסופו לטמא טומאה חמורה לא יעשנו כאוכל להאכילו לאחרים ולכך לא מטמא אלא משום שהיה לה שעת הכושר וכן מוכח בזבחים בס"פ טבול יום זבחים דף קה. דת"ר השורף הפרה ופרים והמשלח השעיר מטמא בגדים והם עצמם אינם מטמא בגדים אלא מטמא אוכל ומשקה דברי ר"מ וחכמים אומרים פרה ופרים מטמא טומאת אוכלין ומשקין אבל לא שעיר המשתלח מפני שהוא חי ופריך בשלמא ר"מ כדתנא דבי ר' ישמעאל מה זרעים כו' אלא לרבנן אי אית להו דתנא דבי ר' ישמעאל אפילו שעיר המשתלח נמי ואי לית להו פרה ופרים מנליה ומשני אין צריכין הכשר טומאה ממקום אחר פי' נהי דהאי דסופו לטמא טומאה חמורה אין צריכין הכשר טומאה אבל הכשר אוכל בעי ומש"ה שעיר המשתלח דלא חזי לאכילה שהוא חי לא מטמא והשתא פליגי דר"מ סבר דמה שסופו לטמא טומאה חמורה מועיל ליחשב אכילה ורבנן סברי דפרה ופרים דוקא מטמא ולא שעיר המשתלח משום דאינו מועיל ליחשב אוכל ור"ש סבר דוקא פרה הואיל והיתה לה שעת הכושר קרינן ביה אוכל שאתה יכול להאכילו לאחרים ולא פרים ושעיר המשתלח שלא היתה להן שעת הכושר וכן מוכח בתוספתא דפרה דבתר מילתייהו דר"מ ורבנן קתני ר"ש אומר פרה מטמא טומאת אוכלין הואיל והיתה לה שעת הכושר פרים הנשרפין ושעירים הנשרפין אין מטמאין טומאת אוכלין הואיל ולא היה להן שעת הכושר ועוד מייתי ר"י ראייה דבכמה דוכתי קתני צריכין מחשבה ואין צריכין הכשר בפ' דם שחיטה כריתות דף כא. גבי נבלת בהמה טמאה בכל מקום ונבלת העוף בכפרים ובפ' בא סימן נדה דף נ: גבי גוזל שנפל לגת ובריש טהרות גבי נבלת עוף טהור דאע"פ שאין צריכין הכשר לפי שסופו לטמא טומאה חמורה צריכין מחשבה דלגבי הא לשוויי אוכל לא מהני מה שסופו לטמא טומאה חמורה ותימה אי פליג ר"מ אכל הני ועוד דבפ' ג"ה חולין דף קב. ובפ' טבול יום זבחים ד' קה: בעי למידק דההיא דצריכה מחשבה ואין צריכה הכשר דטהרות אתיא כר"מ מדסיפא ר"מ דקתני שחיטה ומליקה מטהרת טריפתה מטומאתה ומשני מידי אריא סיפא ר"מ ורישא רבנן והיכי הוה בעי לאוכוחי הא ע"כ צריכה מחשבה אתא דלא כר"מ ועוד דבהעור והרוטב חולין ד' קכח: ושם גבי חתך בשר מן אבר מן החי חתכו ואח"כ חישב עליו טהור חישב עליו ואח"כ חתכו טמא ומוקמינן לה התם כר"מ ופריך התם למאן דמוקי לה בשהוכשר ל"ל הוכשר הרי מטמא טומאה חמורה אגב אביו משמע אע"ג דמוקמינן לה כר"מ ניחא ליה מה שמועיל לטמא טומאה חמורה אגב אביו לענין דלא. בעי הכשר ולענין מחשבה לא מהני ואור"י דיש לחלק בין שעיר המשתלח דממילא אם היה נשחט הוי חזי לאכילה בלא מחשבה מה שאין בנבלת עוף טהור ובאבר מן החי שאין סופו לעשות אוכל מודה ר"מ דבעינן מחשבה וגרסינן פרה מטמא ול"ג מיטמאה דלמאי נ"מ קבלת טומאה שלה אי לטמא אחרים כיון שהיתה לה שעת הכושר תורת אוכל יש לה ובלא קבלת טומאה היא מטמא אחרים משום דסופה לטמא טומאה חמורה ובתוספתא נמי מוכח דגרסינן מטמא ולא מיטמאה דקתני מטמא אוכלין ומשקין ואי גרסינן מיטמא צ"ל כמו שתירץ רש"י כשצירפה פחות מכביצה בצק שאי אפשר לפרה לטמא בצק שאין מועיל מה שסופו לטמא טומאה חמורה אלא דהוי כנוגע בשרץ ואילו נגע בשרץ לא היה מטמא את הבצק כיון שבשר פרה הוא פחות מכביצה לכך צריך קבלת טומאה ממקום אחר כדי שיטמא הבצק וקשה דלמאי נ"מ במה שמצטרף לפחות מכביצה הא בלא"ה אוכל מקבל טומאה בכל שהוא ואי לענין קבלת טומאה דאורייתא לשרוף עליו את הקדשים הניחא אי חיבת הקדש דפרה דאורייתא אע"פ שאין בה קידוש כלי אבל אם מדרבנן ע"כ לא מקבלי טומאה הני אוכלין אלא מדרבנן דמדאורייתא כשרוף דמי ועפרא בעלמא נינהו ועוד מפרש ר"י מה שמיטמא ע"י קבלת טומאה מן השרץ ונפסלת בכך אי לאו דהיתה לה שעת הכושר לא היתה מקבלת טומאה ולא היתה נפסלת דאע"ג דקפיד רחמנא בעוסקין בה שיהיו טהורים לאו משום דהוה מטמאו לה אלא משום גזירת הכתוב הוא דאפילו בעוסקין. בה בקנה או בפשוטי כלי עץ בעינן שיהיו טהורין וא"ת דאי לאפסולי היא עצמה גם האפר יהיה נפסל בנגיעת הטומאה כדאמר בפרק חומר בקדש חגיגה דף כג. ושם לא ישא אדם אפר חטאת ומי חטאת ויעבירם בספינה משום מעשה שהיה וי"ל דאי חשיבא אוכל מקבל טומאה משני ומשלישי ואי לא לא ואין לומר דנ"מ מה שמטמא טומאת אוכלין דמאחר שנפסל ואין עליה עוד טומאה חמורה אכתי אשתייר בה טומאת אוכלין אי נמי הכי קאמר אחר שנפסלה אם נגע בה שרץ מיטמא טומאת אוכלין הואיל והיתה לה שעת הכושר דמה שכבר טמא טומאה חמורה אין מועיל לו מאחר דהשתא מיהא אין עוד סופו לטמא טומאה חמורה וראייה מפרק בהמה המקשה חולין דף עב: ואין להאריך כאן בזה דלא יתכן לפרש כאן כלל מדפריך במנחות דף קב: כיון דכל העומד לשרוף כשרוף דמי נותר ופרה אמאי מטמא טומאת אוכלין ומאי קושיא והא לאחר שקבלה הפרה טומאה אין עומדת לישרף דנפסלה ונשתייר בה מגע טומאה ואפילו לא נגע בה שרץ אלא פעם אחת מכל מקום בתחילת נגיעה כבר נפסלה הפרה ובסוף נגיעה מטמאה טומאת אוכלין דאז כבר אין עומדת לישרף: אומר היה ר"ש פרה נפדית כו' נרא' שר"ל דאפילו מדרבנן מותר לפדותה דבספ"ק דשבועות דף יא: דייק אמתניתא תוספתא פ"א דמסכת פרה דקתני שחטה על גב מערכתה אין לה פדייה עולמית דלא אתי כר"ש דלר"ש נפדית היא כדאשכחן הכא ותימה דע"כ מה שאין נפדית לרבנן אין זה מן התורה דהא בת העמדה והערכה היא כל זמן שמפרכסת לפי - פי' אחד דלעיל בבא קמא ד' עו. ואם כן מנ"ל לר"ל דר"ש פליג ארבנן דלמא מודה ר"ש דמדרבנן לאו בת פדייה היא אלא מדאורייתא ולהכי מטמא טומאת אוכלים הואיל והיתה לה שעת הכושר וזה דוחק לומר דאף על גב דמדאורייתא בת פדייה היא כיון דמדרבנן לאו בת פדייה לא חשיב אוכל שאתה יכול להאכיל לאחרים וי"ל דמאן דאסר אסר אפילו מדאורייתא כיון ששחט לשמה בהכשר קרבן ומאן דשרי שרי אפילו מדרבנן עד שיעשו הזיותיה כדפרישית לעיל ואם היינו אומרים דלרבנן פרה קדשי מזבח היא הוי א"ש אך אין נראה שיסבור שום תנא דפרה קדשי מזבח היא מדקא מתמה גמרא בריש אין מעמידין ע"ז ד' כג: ושם שמע מינה דפרה קדשי מזבח היא ובכמה מקומות קאמר דחטאת קרייה רחמנא משמע דקדשי בדק הבית היא אע"ג דתנן בשקלים ד' ו שהיא מתרומת הלשכה היינו לפי שצריכין לה כהנים העובדים קרבנות חשיב צורך קרבן ולב ב"ד מתנה עליהן דאפילו מלמדי הלכות קמיצה לכהנים נוטלין שכרן מתרומת הלשכה ואפילו בלא ב"ד מתנה על הלשכה יכול להיות שבאה ממנה מן התורה הואיל וצורך קרבנות היא והא דאמר דקדשי בדק הבית היא לא שתהא קנויה מקדשי בדק הבית אלא דינה כקדשי בדק הבית דקדושה קדושת דמים ולא קדושת הגוף כקדשי מזבח: כל היכא דאיתיה במכירה איתיה בטביחה כו' - ומוכר בשבת דחייב אע"ג דאם טבח פטור ההיא בהמה איתא בטביחה בחול: זה בנה אב כל מקום שנאמר שה אינו אלא להוציא את הכלאים - בפרק אותו ואת בנו חולין ד' עח: ושם פי' בקונטרס דעביד בנין אב מדכתיב שור שה כשבים ושה עזים וקשה לר"י דלקמן אמר דלרבי אליעזר אתאי דרבא לטמא שנולד מן הטהור ועיבורו מן הטמא דלא כר' יהושע דאי כר' יהושע משה כשבים ומשה עזים נפקא כלומר ולא צריך לבנין אב דרבא ואדרבה מההוא קרא הוי בנין אב דרבא ונראה לר"י דבנין אב דרבא הוי משה דפסח דכתיב שמות יב שה תמים זכר בן שנה יהיה לכם תדע דהא מסקינן כי איתמר דרבא לענין פטר חמור איתמר דתנן אין פודין כו' ובספ"ק דבכורות ד' יב. ושם מפיק ליה משה שה דפסח וא"ת ומ"ש דהכא קרי ליה בנין אב ובבכורות קרי ליה ג"ש דקאמר נאמר כאן שה ונאמר להלן שה ועוד מ"ש דנקט רבא . כלאים טפי מעגל וחיה טריפה ושחוטה דכל הני נפקא לן דאין פודין פטר חמור משה דפסח דקאמר התם מה להלן פרט לכל השמות הללו ועוד אמאי לא פריך טריפה שה כתיב כי היכא דפריך כלאים שה כתיב ועוד דלרבי אליעזר דשרי לפדות בכלאים פטר חמור אמאי לא שרי בשחוטה וטריפה כיון דמוקי לה בנין אב לטמא שנולד כו' כדאמרינן לקמן בשמעתין ועוד כי בעי לקמן לרבי אליעזר בנין אב דרבא למאי הלכתא לימא למעוטי אחריני אתא דאין פודין וכ"ת דטריפה ושחוטה ממשמעותיה דשה נפקא כמו עגל וחיה דהא אמר בפרק הוציאו לו יומא ד' מט: ושם דפר אפילו שחוט קרוי פר וכן שה דפסח אי לאו דכתיב מהיות משה מחיותיה דשה ונראה לר"י דבנין אב דרבא וג"ש דבכורות לאו חדא מילתא היא דודאי תרוייהו נפקי משה דפסח ובנין אב דרבא אתי מיתורא דכשבים ומן העזים תקחו דמשמע עד שיהא אביו כבש ואמו כבשה ולגופיה לא איצטריך דמשאר קדשים נפקא דתניא בסמוך שור או כשב או עז פרט לכלאים אלא ללמוד בעלמא אתי . דכל מקום שנאמר שה אינו אלא להוציא כלאים ואי לאו בנין אב מגזירה שוה דשה שה לא הוה ממעטינן כלאים משום דה"א תפדה תפדה ריבה כי היכי דלא ממעטינן התם שאינו זכר תמים ובן שנה מג"ש משום תפדה תפדה ריבה וסברא הוא למעט כולה מגזירה שוה דשה טפי מכלאים דאיהו נמי מקרי שה ומש"ה רבי אליעזר דמוקי בנין אב דרבא לטמא שנולד כו' שרי בכלאים ולקמן דקאמר. אי לקדשים בהדיא כתיב בהו משמע דאי לא הוה כתיב בהדיא הוה אתי ליה שפיר אע"ג דעיקר בנין אב לא הוה מייתר בפסח אלא משום דבפסח גופיה לא איצטריך דמקדשים נפקא כן דרך הגמרא שעושה כאילו קים ליה ממקום אחר וה"ק אי לקדשים ותאמר דמקרא אחרינא נפקא לן בפסח למעוטי כלאים כו' וכענין זה יש. בריש קדושין דף ג: ושם ובפרק נערה כתובות דף מו: גבי קידושי הבת לאביה דקאמר וכ"ת נילף מבושת ופגם אע"ג דבושת ופגם גופיה לא קים לן דאבוה הוא אלא מקדושין בס"פ אלו נערות כתובות דף מ: ושם. ': גבי גניבה דכתיב שור או שה שאין אתה יכול להוציא כלאים מביניהם. ואם תאמר בלאו הכי נמי המ"ל גבי גניבה דכתיב שה למעט כלאים כדרבא אתי או לרבויי וי"ל דמילתא דרבא לא איתמר אלא היכא דכתיב שה לחוד אבל הכא כתיב נמי שור: והא גבי קדשים דכתיב שור או כשב נרבייה - תימה מה ריבוי צריך נהי דמשור וכשב לא מצי לרבויי כלאים מכשב ועז שאתה יכול להוציא כלאים מבינייהו אתי ואור"י דאע"ג דאתי כלאים מדסמך כשב לעז מכל מקום יש למעטם מדסמך שור לכשב דלחומרא מקשינן וכיון דאי לא הוי כתיב שום או לא בסיפא ולא ברישא הייתי ממעט כלאים יש לי לומר דאתא או לרבות ומשני מדסיפא למעט כלומר או דכתיב גבי כשב ועז כיוצא בו במקום אחר אית לן למימר למעוטי הלכך ה"נ דרשינן למעוטי וה"ה או דרישא למעוטי דרשינן ליה ולא לרבויי ופריך אדרבה אימא איפכא דאו ראשון כתיב במקום שכיוצא בו במקום אחר ראוי לדרשו לרבות ודרשי ליה נמי הכא לרבות וה"ה נמי שני ומשני כו' ואם תאמר ולא ליכתוב אלא ההוא או דבין כשב ועז דמשור וכשב הוה ממעטינן כלאים ומאו דכשב ועז הוה ממעטינן נדמה וי"ל דאי לא כתיב אלא חד אפילו הוה כתיב גבי כשב ועז הוה דרשינן לרבות כלאים כיון דאי לא כתיב או כלל הוה ממעטינן כלאים משור וכשב כדפרישית לעיל: השתא כלאים איתרבו כו' - וא"ת בלא ק"ו דכלאים איכא למפרך דמה צריך לרבות דממילא מתרבי כל כמה דלא מעטיה קרא דהא כי אמר דאתו אויין למעט צריך קרא למעוטי ואע"ג דממעטינן כלאים לא הוה ממעטינן נדמה אי לאו דמעטיה קרא וי"ל דבלא שום קרא הוה מרבינן נדמה שדומה במקצת סימנין וממעטינן נדמה שאין דומה כלל דהוה ילפינן בתחת תחת ממעשר והשתא כי אמר דאתי או למעט ממעט נדמה אפילו אותו שנדמה במקצת סימנים וכי אמרי אתא לרבויי בעי לרבויי נדמה אפילו אותו שאין דומה כלל ולהכי דייק השתא כלאים איתרבי נדמה אפילו אין דומה כלל מבעיא: אי למעשר - פירוש דהוי כאילו כתיב ביה שה מג"ש דהעברה העברה מבכור דכתיב ביה שה ויקרא כו אם שור אם שה ובקונטרס פי' דבמעשר כתיב צאן דהוי כמו שה ואין נראה ועוד בפרק בתרא דבכורות דף נז. פריך אי גמר מעשר תחת תחת מקדשים אפי' הנך נמי פי' יוצא דופן ומחוסר זמן ויתום לא יכנסו לדיר להתעשר ואי לא גמר מקדשים בשלמא טריפה כל אשר יעבור פרט לטריפה אלא כלאים מנ"ל ומאי קושיא לימא ליה דמבנין אב דרבא נפקא ליה כלאים כיון דבמעשר כתיב צאן. כדפירש בקונטרס הכא ולפי מה שפירשתי דאשה דבכור סמיך א"ש דלא מצי למימר התם דיליף מעשר מבכור דמיעט ביה כלאים דאם כן יוצא דופן נמי נמעט במעשר דנילף מבכור: עד שיהא הוא שור ובכורו שור - אומר ר"י דבפרק קמא דבכורות דף ה: מוקי לה דוקא בשאין דומה כלל אבל דומה במקצת סימנין יליף התם מאך דקדיש בבכור וצריך למעט נדמה בקדשים ובכור דאי לא כתיב אלא בקדשים הוה ילפינן בכור מקדשים והוה ממעטינן בבכורות אפילו יש בו מקצת סימן ואי הוה כתיב ריבוי לחודיה בבכורות לרבות נדמה שיש בו מקצת סימן הוה מרבינן ליה נמי בקדשים דילפינן מהדדי בג"ש וכן אי לא הוה כתיב בקדשים כלל אלא בבכור מיעוט וריבוי הוה ילפינן קדשים מבכור אבל השתא דכתיב בקדשים וכתיב נמי מיעוט וריבוי בבכור ליכא למילף קדשים מבכור דאם כן לישתוק קרא ממיעוט דקדשים: לטמא שנולד מן הטהור ועיבורו מן הטמא ודלא כר' יהושע - פי' בקונטרס דר' יהושע פליג אדר"ש ושרי גמל הבא מן הפרה שעיברתו משור בסימן אחד של טהרה מעלה גרה או מפריס פרסה ודריש את זה לא תאכלו את הגמל גמל אי אתה אוכל בסימן אחד אבל אחר אתה אוכל בסימן אחד ואיזה זה זה טמא שנולד מן הטהור ועיבורו מן הטהור יכול אפי' עיבורו מן הטמא כלומר כשם שאני מכשיר בו כך אני מכשיר בבנו אם נתעברה הימנו פרה ת"ל שה כשבים כו' ועיבורו מן הטמא לאו דוקא דלדידיה הוי טהור אלא דומה לטמא וכולה סוגיא דבכורות דף ו: ושם לא משתמע כפירושו אלא משמע דמודה ר' יהושע לר"ש דגמל גמור הנולד מפרה ומשור שהוא אסור ואם יש בו סימן אחד שדומה מקצת לפרה מותר ולא קאי כלל אסימנים דקרא ממעלה גרה או ממפריסי פרסה והכי איתא התם שם רחל שילדה מין עז ועז שילדה מין רחל פטורה מן הבכורה ואם יש בו מקצת סימנין חייבת ר"ש אומר עד שיהא ראשו ורובו דומה לאמו ועלה דההיא לא מבעיא ליה לר"ש בגמרא בן פרה מי בעי שיהא ראשו ורובו דומה לאמו להתירו באכילה או אפי' במקצת ובעי למפשט מדר' יהושע דסבר כר"ש מדקרי לה טמא וקאמר אבל אתה אוכל בסימן אחד כו' אלמא לא בעי ראשו ורובו להתירו באכילה ודחי ודלמא סבר לה כר"ש בחדא ופליג עליה בחדא ועוד משמע התם דטעמא דר' יהושע משום דקסבר זה וזה גורם אסור ולפי זה אפי' טהור שנולד מן הטהור ועיבורו מן הטמא אסור והך דשמעתין דמוקי רבא לטמא שנולד מן הטהור ועיבורו מן הטמא מיירי נמי שדומה קצת לאמו כההיא דרבי יהושע שאם היה דומה לגמרי לגמל אפילו עיבורו מן הטהור היה אסור דהא ס"ל כר"ש כדאוקמא דאיעבר מקלוט וכר"ש וה"ה דה"מ למנקט טהור שנולד מן הטהור ועיבורו מן הטמא דאסור כיון דשה להוציא כלאים ואסור משום זה וזה גורם אלא משום דנקט במילתיה דר' יהושע טמא שנולד נקט נמי הכי במילתיה דרבא ובמילתיה דר' יהושע נקט משום דרישא קתני אבל אתה אוכל בסימן אחד טמא שנולד מן הטהור ועיבורו מן הטהור להכי נקט בסיפא נמי יכול שאתה אוכל טמא שנולד מן הטהור ועיבורו מן הטמא וה"ה אפילו טהור שנולד מן הטהור ועיבורו מן הטמא דאסור משום זה וזה גורם והא דקאמר הכא ודלא כר' יהושע כ"ש דהוי דלא כר"א בר פלוגתיה דשרי ליה לגמרי וה"ג ר' אלעזר ולא ר' אליעזר: מי פטר נפשיה כו' - אבל הנודר עצמו פשיטא דמצי פטר נפשיה אי לא בעי למיעבד מצוה מן המובחר: גנב והקדיש משלם ד' וה' - כדמפרש מה לי מכרו להדיוט מה לי מכרו לשמים ואיירי בקדשי בדק הבית דלא שייך למימר מעיקרא תורא דראובן והשתא תורא דראובן כמו בקדשי מזבח שקרבן קרב לכפר על הבעלים ונשחט לשמו ושם בעליו עליו ואין להקשות אמאי לא פריך לעיל בבא קמא דף עו. וליפלוג וליתני בדידיה בד"א בקדשי מזבח אבל בקדשי בדק הבית משלם תשלומי ארבעה וחמשה כדפריך לעיל ולפלוג וליתני בדידיה בד"א בקדשים קלים דלעיל פריך שפיר דהוי הכל קדשי מזבח אבל בקדשי בדק הבית לא בעי לפלוגי דסתם קדושה דשור ושה דמחיים הוי למזבח אע"ג דהתם מפליג וקאמר טבח ואח"כ הקדיש משלם ארבעה וחמשה ואותו הקדש הוי קדשי בדק הבית התם לא הוי מחיים ולמ"ד יאוש לא קני א"ש שכשמקדיש לאחר יאוש לאו דידיה קמקדיש ולמ"ד יאוש קני וחיובו הוה דוקא לפני יאוש אבל אחר יאוש שלו הוא טובח ושלו הוא מוכר אפ"ה מחייב אהקדש אע"ג דלא חייל הקדש מקמי יאוש כי היכי דמחייב במכר ומתנה קודם יאוש אע"ג דלא אהנו מעשיו שלא חל המכר והמתנה כיון דאמירתו לגבוה כמסירתו להדיוט בדבר שבידו להקדיש: אבל גנב וטבח ומכר ברשותו פטור - בשלא הגביהו עסקינן דבהגביהו הוי קני וחייב כדלקמן: או שהוציאו מרשות בעלים כו' - בריש אלו נערות כתובות דף לא: ושם. פליגי רב אחא ורבינא חד אמר שהוציאו לסמטא אבל לרה"ר לא קני ודייק מסיפא הוציאו דומיא דהגביהו דאתי לרשותיה ואידך אמר אפילו הוציאו לרה"ר קנה ודייק מרישא דמת ברשות בעלים פטור הא חוץ לרשות חייב אפי' הוציאוהו לרה"ר ונראה דההוא פליג אאביי ורבא דאמרי בהמוכר את הספינה ב"ב דף פד: משיכה קונה בסמטא אבל לא ברה"ר ואין נראה לחלק כלל בין קניית גנב שאין אלא להתחייב באונסין ולשאר קניות מדדרשינן לעיל בבא קמא דף סה. גבי גנב אין לי אלא ידו גגו חצירו וקרפיפו מנין משמע דלא מחייב אלא במקום שראוי לקנות כי היכי דדרשינן גיטין דף עז. ונתן בידה ונראה דהלכה כאביי ורבא מדמייתי מילתייהו בהמוכר את הספינה שם משמע שהם עיקר ולא שייך כאן כל היכא דפליגי רב אחא ורבינא הלכה כרבינא לקולא: נתנו לבכורות בנו או לב"ח - אותו לשון שפירש בקונטרס דאבעלים קאי רחוק מאד חדא שצריך לפרש לאותו לשון שמת בפשיעה ולא כי אורחיה ועוד דלשון חיוב ופטור לא שייך אבכורות בנו וב"ח וצריך לדחות דמשום אחרינא נקט חיוב ופטור ועוד דבתוספתא פ"ז קתני הגביהו או נתנו לבכורות בנו משמע דאגנב קאי דאי אבעלים מה צריך הגבהה והא דידיה הוא ועוד דראיה דמייתי ממתני' בגמרא אבעיא דתקנו משיכה בשומרים אי אפשר ליישבה להאי לישנא לפי מה שמפרש בגמ' ול"א שפירש בקונטרס נתנו הגנב לבכורות בנו הוא עיקר דמתחייב הגנב במשיכת הני וא"ת ואמאי מחייב במשיכה והא אין שליח לדבר עבירה וי"ל דהנהו לא ידעי דאתי לידיה באיסורא אלא סבורין שהיה שלו ובין ללישנא דמפרש בפ"ק דבבא מציעא דף י: ושם טעמא דאין שליח לדבר עבירה משום דשליח בר חיובא הוא ודברי הרב ודברי התלמיד דברי מי שומעין ובין ללישנא דאי בעי עביד אי בעי לא עביד אין שייך לכאן דהתם אין יודע שהשליח יעבור אבל כאן יודע הוא שיקח מאחר שהוא סבור שהוא שלו ולעיל בבא קמא עא. גבי גנב וטבח בשבת דמוקי לה בטובח על ידי אחר ופריך וכי היכן מצינו שזה חוטא וזה מתחייב הוי מצי למימר דסבור שהוא שלו אבל משני שפיר והאמת אבל ק"ק היכי יליף מה מכירה ע"י אחר אף טביחה כו' דלמא דוקא כשסבור שהוא שלו כיון דליכא יתור: ועיין תוס' קדושין מב: ד"ה אמאי: תיקנו משיכה בשומרין או לא - הא לא מבעי ליה אי משעת משיכה או משעת מלאכה מתחייבים כל חד וחד כדיניה שומר חנם בפשיעה ושומר שכר בגניבה ואבידה ושואל באונסין דפשיטא דמשעת משיכה מתחייבים דאם לא כן מאימתי דבהשואל ב"מ דף צח: ושם תנן אם אמר לו השואל שלח ושלחה ומתה חייב ובגמרא אמר פרה במשיכה ובשמעתין דשואל קורדום שם צט. אמר אי לאונסים מ"ש פרה דמשעת שאלה אלא אור"י דמבעי ליה בשואל ושוכר אי מצי משאיל ומשכיר למיהדר ביה אפי' משך עד שיתחיל במלאכה או לא דאיכא למ"ד גבי שואל קורדום מחבירו ביקע בו קנאו לא ביקע בו לא קנאו ומצי משאיל הדר ביה וכן בפרה עד שיעשה בה מלאכה ופשיט ליה ממתניתין דנתנו לבכורות בנו דקתני הגביהו או שהוציאו מרשות בעלים ומת חייב מאי לאו שומר ומדמחייב גנב אמשיכת שומר ש"מ דמשיכה גמורה הוא שאין יכול לחזור בו שאם היה יכול לחזור בו לא היה מתחייב במשיכתו ומשני לא גנב שהיה גנב מושכה מבית שומרים ותנא גנב שגנבו מבית שומרים ומיירי שלא נתן לבכורות בנו ולבעל חובו לגמרי דא"כ הוו בעלים ולא שומר אלא אפותיקי בעלמא עשה להם שאם לא יפרע עד יום פלוני שיהא קנוי להם ורב הונא דאמר בפרק השואל דלא ביקע בו מצי משאיל הדר ביה הוה דחי הכי ולא חייש לפירכא דבסמוך מה לי גנב מרשות שומר מה לי גנב מרשות בעלים ובהאיש מקדש קדושין דף מז: ושם איכא תנא כרב הונא דאפי' במלוה יכול לחזור כל זמן שלא הוציאו כ"ש שאילה וג' מחלוקות בדבר דלרב הונא לא תקנו משיכה בשומר ולר"א תקנו כדקאמר התם ופליגא דר"א ולר' אלעזר נמי מדאורייתא יכול לחזור אלא שחכמים תקנו דלא מצי הדר ביה משעת משיכה ועוד קאמר התם ופליגא אדרבי אמי דאמר ר' אמי המשאיל קורדום של הקדש לחבירו מעל וחבירו מותר לבקע בו לכתחילה משמע דסבר דקנה מדאורייתא דאי מדרבנן ומעל משום דמדרבנן אין יכול לחזור כמו נתנה לבלן בפרק הזהב ב"מ דף מח. ושם א"כ הוי חומרא דאתי לידי קולא דחבירו מותר לבקע בו לכתחילה: שהטמין בחורשין - פי' הטמין עצמו וס"ד שהלך בחשאי וטבח ' הבהמה במקום שהוא ומש"ת פריך והא לא משך: כיון דראוהו גזלן הוא - כלומר שעושה במקום גלוי ולא דמי לגונב בבית או בחצר: ורבי יוחנן הא דמטמרי כו' - למ"ד בהכונס לעיל בבא קמא דף נז. ושם דלר' יוחנן לסטים מזויין כיון דמטמר מאינשי גנב הוא אצטריך להאי טעמא דלמ"ד דגזלן הוא לר' יוחנן לא צריך להאי טעמא כלל: מפני מה החמירה תורה כו' - בטוען טענת גנב וטענת גזלן לא שייך האי טעמא כלל: אין מגדלין בהמה דקה - אפי' בבית קאמר דלרעות אפי' בהמה גסה אסור כדאמרינן בזה בורר סנהדרין דף כה: רועה שאמרו אחד רועה בהמה גסה ואחד רועה בהמה דקה וא"ת והא דמסיק התם דרבא מגדלין איתמר דמגדלי בהמה דקה בארץ ישראל פסולין בחוצה לארץ כשרים מגדלי בהמה גסה אפי' בא"י כשרים מאי קמשמע לן דהא דבחו"ל כשרים מתני' היא דאפי' בסוריא שרי כ"ש בחו"ל ויש לומר דודאי לא אצטריך אלא איידי דאמר דבא"י פסולין קמסיים דבחו"ל כשרים ומגדלי בהמה גסה דאפי' בא"י כשרים אצטריך לאשמועינן דאי ממתניתין הוה אמינא דאפי' גסה אסור והא דנקט דקה לאשמועינן דאפי' דקה שרי בסוריא ונראה דהא דאמרינן בפ"ק דב"מ דף ה: דרועה בהמות של אחרים כשר דאין אדם חוטא ולא לו היינו דוקא גסה שמותר לגדל אבל דקה בא"י או בבבל לרב אין נראה לחלק בין מגדל שלו לשל אחרים דהא אפי' קשורה בכרעי המטה אסור ולא כדברי המפרש לקמן דסבר רב הונא שמותר למסור לאשתו כמו שמותר לרועה ולכך היתה מנטרת להו חובה דהא כיון דבבל כא"י לבהמה דקה אין לו לחלק בין על ידי עצמו בין ע"י אחרים והנהו עיזי דאכלי חושלי בנהרדעא בחזקת הבתים ב"ב דף לו. וקאמר שאני עיזי דמסירי לרועה אף על גב דנהרדעא היא בבל שמא לא היו כל כך נזהרים על דברי רב שאמר בבל כא"י לבהמה דקה שגם רב הונא לא החמיר וכן משמע דאפי' ע"י אחרים אסור מדלא מסר ההוא חסיד בהמה לרועה וכן בעלי בתים שבגליל מסתמא לא היו מרעין בעצמן את צאנן ורועה שעשה תשובה מי לא עסקינן שמוצא אחרים שירעו לו ואפי' הכי קאמר ימכור על יד והטבח לוקח ושוהה. פי' בקונטרס עד יום השוק ובלבד שלא ישהה העגונה שבהם שלשים יום אותה שלקח באחרונה לא ישלים לה שלשים יום אחר השוק וקשה דבתוספתא פ"ח גרס יותר מל' יום וא"כ לפי התוספתא יכול להשהות אחר יום השוק ועוד . קשה דלעיל גבי רגל קרי לה אחרונה והכא קרי לה עגונה ועוד שלא הזכיר התנא יום השוק כלל ונראה לר"י לפי שהטבח רגיל לקנות כמה בהמות ביחד ומותר להשהות ובלבד שאפי' העגונה שבהן אותה שנשארה יחידה אחר חברותיה שלא ישהה יותר מל' יום אף על פי שהיא יחידה ומיהו בכל הספרים גרסינן שלשים יום ולא גרסינן יותר: מהו להשהות קבעו מיניה - אין נ"ל דפליגי רבנן עליה דר"ג כדפי' בקונטרס דמהו להשהות קודם הרגל קבעו מיניה ואמר להן מותר ולאו דוקא נקט קושרה אלא אורחא דמלתא נקט שדרכן היה לקשור בהמה דקה לכרעי המטה כדאמר באלו טריפות חולין דף נד: חבל היוצא מן המטה עד תשעה טפחים טהור ופירש שם בקונטרס שבכך הוא ראוי לקשור בהמה דקה בכרעי המטה כדכתי' אסרו חג בעבותים עד קרנות המזבח שהיו קושרין הקרבנות בכרעי המטה עד שיביאוהו לקרנות המזבח אי נמי נקט קשרו לאשמועינן דאפילו בקשורים אסור לגדל כ"א להשהות ובתוספתא פ"ח נמי משמע דאף קודם הרגל לא שרי להשהות אלא בבית דהכי קתני בהדיא אבל מגדלים קודם הרגל ל' יום ולא שתהא יוצאה ורועה בשוק אלא קושרה בכרעי המטה שאלו לר"ג כו': דקטיני שקיה - פי' שוקיו דקין ולהכי נקרא חרצא שהחרצין ניכר בין השוקים מתוך שהן דקים ונראין גבוהים ומשום הכי תנן בפ"א דאהלות חולדות הסנאים רבי יוסי אומר ב"ש מטמא כזית במשא וכעדשה במגע דמתוך שרגליה גבוהים ודקים מספקא להן שמא לאו היינו חולדה דקרא ויש לה תורת נבילה או שמא היינו היא ויש לה תורת שרץ והאי דמסיים ומאי שרצא דמתתאי שקיה ה"ק ומאי שרצא חולדה דכתיב בקרא שאין ספק דמתתאי שקיה שהי' רגליה קצרות ושורצת על הארץ וכן נראה לר"ת: חובה תקברינהו לבנה - פר"ח בתמיה וכי דרכה לקבור בניה שאין עוסקת לגדלן אלא עוסקת לגדל צאן והוי כשגגה היוצאת מלפני השליט ומיהו בפרק שני נזירים נזיר דף נז: ושם גבי הקפת הראש אין שייך לפרש כן דאמר ליה רב אדא בר אהבה לרב הונא לדידך מאן מקיף להו אמר ליה חובה א"ל חובה תקברינהו לבנה ואין שייך לפרש שם אלא לשון קללה אי נמי יש לומר אין יראה שתענש בקבורת בניה: מכי אתא רב לבבל - פי' בקונטרס והיו מתישבין שם מפני ישיבתו והיו רוב שדותיהן מישראל וכענין זה פי' בפרק קמא דגיטין דף ו. ושם. עשינו עצמנו בבבל כארץ ישראל לגיטין מכי אתא רב לבבל ונעשינו בקיאין לשמה מתוך שהרבה ישיבות וקשה לר"ת דא"כ מאי פריך התם ממתני' דעכו כארץ ישראל לגיטין אבל בבל לא והלא המשניות נשנו קודם דאתא רב לבבל ומפר"ת התם מכי אתא רב לבבל והורה לנו שמימות יכניה והחרש והמסגר שגלו לבבל דינה להיות כארץ ישראל לגיטין שבקיאין לשמה וכן כאן לענין בהמה דקה שיש שם רוב ישראל וכן יש בריש בכל מערבין עירובין דף כח.: לבי ישוע הבן - פ"ה פדיון הבן וכן הערוך וקשה דאע"ג דמתרגמינן פדיון פורקן מ"מ אין שייך לשון ישועה ור"ת פי' שנולד שם בן ועל שם שהולד נושע ונמלט ממעי אמו כדכתיב והמליטה זכר ישעיהו סו נקט לשון ישועה והיו רגילין לעשות סעודה: נפק רב ודרש - לא עתה על זה המעשה תיקן דהא פריך עלה ' מברייתא אלא דרש דמקודם נתקן: מותר להורגו ואסור לקיימו - והא דאמר ר"ל בפ"ק דסנהדרין דף טו: ושם גבי ארי ונמר ודוב וזאב וברדלס ונחש דאפי' ר"א דאמר כל הקודם להורגו. זכה היינו דוקא כשהמיתו אבל לא המיתו לא היינו בקשורין בשלשלת שכן דרך לגדלן והכא בחתול שאין קשורה א"נ מהנהו רגילים בני אדם להזהר ולא אתי לידי היזק אבל מחתול אין נזהרין שאין יודעים אם היא בר אוכמא או בר חיורא שאין מכירים באבותיהם: אמר רבינא לעורו - שאם מצאן מת אין חייב בהשבת העור וקצת תימה כיון דאשמועינן דאין בו משום גזל למאי איצטריך הך דמותר להורגו וי"ל דאין לחוש כיון דמתחילה קאמר דמותר להורגו: מתריעין על החיכוך בשבת - ע"כ לאו היינו התרעה בשופר דשופר בשבת מי איכא כדדייק בספ"ק דתענית דף יד. ושם אלא התרעה בפה בעננו וסבר כמ"ד התם דעננו קרי ליה התרעה ותימה דמאי פריך מההיא דבשאר מיני פורעניות דקתני לא היו מתריעין על החיכוך אלא צועקים דילמא ה"ק לא היו מתריעין בשופר אלא צועקים בפה בעננו ואין לומר אע"ג דתרוייהו בפה התרעה לחוד וצעקה לחוד דהתם משמע דלמ"ד עננו קרי ליה התרעה חדא היא וי"ל דה"פ מדקאמר שבשבת מתריעין לכל הפחות בעננו א"כ ראוי לעשות על החיכוך התרעה אפי' בשופר בחול כיון שהוא דבר גדול כל כך דבשבת צועקים: על החגב - ל"ג ועל הגובאי דהא במתני' דסדר תעניות האלו תענית יט. תנן שמתריעין על הארבה ועל החסיל ועל הגובאי וי"ל דהתם בפה ועי"ל דשפיר גרסינן ליה והתם בגובאי המזיק לשדות דומיא דארבה וחתול דקתני התם וגובאי דהכא במזיק לבני אדם דומיא דצרעים ושילוח נחשים. פירוש ר"י: על החגב. ל"ג ועל הגובאי דהא במתני' דסדר תעניות האלו תענית יט. תנן שמתריעין על הארבה ועל החסיל ועל הגובאי וי"ל דהתם בפה ועי"ל דשפיר גרסינן ליה והתם בגובאי המזיק לשדות דומיא דארבה וחתול דקתני התם וגובאי דהכא במזיק לבני אדם דומיא דצרעים ושילוח נחשים. פירוש ר"י: לעולם אין מטיבין לו - והא דקאמר איהו גופיה בעובדא דידיה לא במהרה מטיבין לו בפרק קמא דבבא בתרא דף יב: זה אמר בשעה שהיה סבור עדיין שיחזירו וימנו אותו ראש ישיבה אבל לבסוף שלא החזירוהו אמר לעולם אין מטיבין לו: אומר לנכרי ועושה - דוקא משום מצוה זו דישוב דא"י אבל לצורך מצוה אחרת לא שרי אמירה לנכרי ואפי' לצורך מילה משמע בפרק הדר עירובין דף סח. דלא שרי אמירה לנכרי באיסורא דאורייתא גבי ההוא ינוקא דאישתפיך חמימיה דקאמר נשייליה לאימיה אי צריכה נחים ליה אגב אימיה משמע דאי לא צריכה אימיה לא שרי אפילו על ידי נכרי וי"ס שכתוב בהדיא נחים ליה נכרי אגב אימיה ולכאורה משמע שלפני המילה היה והיו צריכין לחמימי כדי למולו ולא שרי אפילו ע"י נכרי אלא אגב אימיה כדשריא הכא והתם בעובדא דלעיל דקאמר גבי ינוקא אחרינא נימא ליה לנכרי דניתי מגו ביתא ההוא דלעיל איסורא דרבנן הוה להביא דרך חצר שלא עירב ואפילו איסורא דרבנן אור"י שאין להתיר משום מצוה אחרת על ידי נכרי כגון להביא ספר דרך כרמלית כדי ללמוד בו דדוקא מילה דהיא גופא דחי שבת שרי על ידי נכרי איסור דרבנן ומיהו בה"ג משמע דאפילו איסורא דאורייתא שרי על ידי נכרי לצורך מילה שפירש דאפי' דניתי נכרי מתוך ביתו דהיא דרך רשות הרבים דהוי איסורא דאורייתא שרי על ידי נכרי לצורך מילה כמו הכא משום ישוב ארץ ישראל ולדבריהם בעובדא בתרא דקאמר נחים ליה נכרי אגב אימיה לאחר המילה הוה ולאחר שלשה שכבר נתרפא הולד יפה ולספרים דל"ג נכרי נוכל לומר דע"י ישראל קאמר ותוך שבעה דמחללין עליה השבת אם אמרה צריכה אני כדאמרינן בפרק מפנין שבת דף קכט. ושם אבל אין נראה דעל ידי ישראל הוה אסור להרבות בשביל התינוק כדאמרינן בפ"ק דחולין דף טו: ולפי ה"ג טפי אית לן למישרי על ידי נכרי איסורא דאורייתא מאיסורא דרבנן על ידי ישראל כדמסיק התם אהאי עובדא ולא שני לך בין שבות דאית ביה מעשה לשבות דלית ביה מעשה ואמרינן נמי בפרק ר' אליעזר דמילה שבת דף קל: כשם שאין מביאין דרך רשות הרבים כך אין מביאין דרך גגות חצירות וקרפיפות והיה נראה מתוך ה"ג להתיר ביום שני אפילו של ר"ה לעשות כל צרכי מילה אפילו לכרות עצים לעשות ברזל ע"י ישראל שהרי מת דלא שרי לקבור על ידי נכרי כדמוכח בפ"ק דר"ה דף כ. אפילו הכי אמר בפ"ק דביצה דף ו. ושם ביו"ט שני יתעסקו בו ישראל אפילו ביו"ט שני של ר"ה כ"ש מילה דשרי ע"י נכרי איסורא דאורייתא בשבת כדפי' בהלכות גדולות ושרי נמי ע"י ישראל ביו"ט שני של ר"ה ומיהו אין זה ק"ו דמן הדין הוה ליה למישרי לקבור מת בשבת אלא לפי שהוא מכוער ומגונה ומתבייש שנקבר בשבת שנעשה באיסור שבת אפילו ע"י נכרי מידי דהוה אההיא דתנן בפרק השואל שבת דף קנא. עשה נכרי ארון וחפר קבר אם בשביל ישראל לא יקבר בו עולמית ולא שרי בכדי שיעשו כמו בחי מטעם דפרישית ותדע דהא במת שריא כרמלית כדאמרינן בהמצניע שם דף צד: דגדול כבוד הבריות א"כ כ"ש דהוה ליה למישרי לקבור ע"י נכרי אלא על כרחך טעמא הוי כדפרישית וא"ש נמי הא דאמרינן בפ"ב דביצה דף כב. אמימר שרא למיכחל עינא אפי' ביו"ט שני של ר"ה ופריך והאמר רבה מת ביו"ט שני יתעסקו בו ישראל מה שאין כן בביצה והשתא מאי פריך מביצה והא צרכי חולה אית לן למשרי טפי אפי' ממת דבסוף מפנין שבת דף קכט. אמר דכל צרכי חולה נעשין על ידי ארמאי בשבת ומיכחל עינא מדמה התם לחולה שאין בו סכנה ואומר לנכרי ועושה אפי' איסורא דאורייתא א"כ אית לן למישרי בק"ו ממת אפי' לכתוש סמנין ביום טוב שני של ראש השנה על ידי ישראל ולמאי דפרישנא אתי שפיר דליכא ק"ו: חוץ מגרופיות של זית. פירש בקונטרס מלא שני אגרופין ובערוך פירש מגרופיים ענפים וענפי הזית קרויין גרופיים כמו יחור בתאנה וזמורה בגפנים שכל אחד יש לו שם לבדו והביא הא דאמר בבראשית רבה ואתה קח לך מכל מאכל אשר יאכל זמורות לנטיעות יחורי לתאנים גרופיות לזיתים: אין מחייבין אותו לעקור - פירש בקונטרס שע"כ עתיד ליטלם לפי שמפסידין את התלתן וקשה לפירושו דאין מחייבין משמע שאין אסור בהנאתו ועוד דאם מתייאש ומתעצל לעוקרו למה לא נחייבנו דהא איכא איסור כשמתייאש כדתנן במסכת כלאים פ"ה מ"ו הרואה ירק בכרמו ואמר לכשאגיע שם אלקטנו מותרין לכשאחזור אלקטנו והוסיף מאתים אסור ונראה לר"י דאין מחייבין אותו לעקור דליכא איסורא שהרי הוא לא זרעו אלא מאליהן באו ומשום מקיים בכלאים ליכא כיון דקשו להו עשבים ולר"ע איצטריך דאמר בפרק בתרא דע"ז דף סד. ובמכות דף כא: המקיים בכלאים לוקה ולאו מלקות ממש דלאו שאין בו מעשה הוא אלא איסורא בעלמא הוא א"נ אפי' לרבנן איצטריך והיכא דניחא ליה חייבוהו חכמים שלא יחשדוהו שזרעם והא דנקט תלתן שעלתה עם מיני עשבים ולא נקט תלתן שעלו עמו עשבים רבותא נקט אפילו שמתכוין לזרוע תחילה שאר זרעים והתלתן עלה מאליו אפ"ה כיון דהשתא מיהא לא ניחא ליה בזרעים מחמת התלתן שעלה אין מחייבין אותו לעקור: ומעין היוצא בתחילה בני העיר מסתפקין ממנו. למאי דאמר לקמן דתנאים שהתנה יהושע אפי' בחו"ל יש לתמוה הא דאמר בפרק כל הצלמים ע"ז דף מז. ושם המשתחוה למעין מימיו מהו לנסכים ופשיט ליה מהא דאמר מים של רבים אין נאסרים ומשני דנבעי מארעיה והשתא אכתי של רבים הם מתנאי יהושע ויש לחלק בין יוצא מאליו לטרח בו וחפרו: ומחכין בימה של טבריא. כל אדם ובלבד שלא יפרוש קלע נמי לכל אדם ואפי' הבעלים עצמן כדתניא לקמן שהתנו השבטים זה עם זה אבל צד הוא במכמורות וברשת והיינו הבעלים שהוא שלהם: כאן לזירין - ההיא דחוץ משדה תלתן לזירים דמעלו ליה וא"ת כיון דאיכא איסור כלאים אמאי אסור ללקט והאמר בפ"ק דמו"ק דף ו: שתקנו שיהיו מפקירין כל השדה שיש בו כלאים וי"ל דהכא בדליכא שיעורא כדתנן במסכת כלאים פ"ב מ"א ומייתי לה בהמוכר פירות ב"ב דף צד. כל סאה שיש בו רובע ממין אחר ימעט: אין לך כל שבט ושבט מישראל גרסינן - ובפ' יש נוחלין ב"ב דף קכב. ושם גבי חלוקת העולם הבא גרסינן אין לך כל אחד ואחד מישראל כן נראה לר"ת: ונוטל דמי יינו מתוך דובשנו של חבירו - ע"כ מיירי כשעקל בית הבד כרוך עליה דאל"כ לימא ליה מהפקירא קזכינא כדאמר לקמן בפרק בתרא בבא קמא דף קטו: וא"ת ואמאי נוטל דמי יינו הא אמר לקמן בפרק בתרא שם דאין לו אלא שכרו ומצי' למימר דהך דר' ישמעאל בנו של רבי יוחנן בן ברוקה פליג כדאמר בסמוך ביחידאה לא קאמר וכן משמע בתוספתא. דבתר הך דלא יקוץ קתני הך אבל אין נראה דלמה יטול דמי יינו הלא יכול לומר אני הייתי דוחק ומציל כיון דאוקמה כשעקל בית הבד כרוך עליה שיכול להציל ע"י הדחק ונראה לר"י דההיא דלקמן שבעל היין שפך את יינו מדעתו שיכול לומר בעל הדבש למה שפכת אני הייתי דוחק ומציל אבל הכא מיירי שבא בעל הדבש לשפוך את היין שתנאי ב"ד הוא שאין בעל היין יכול לעכב אלא שופך יינו של חבירו בע"כ של חבירו אלא שנותן לו דמי יינו מתוך דובשנו והשתא הוי כעין ההיא דנחיל של דבורים שקצצו בע"כ להציל נחילו וכעין זה נמי ההיא דפשתן והאי דמשני כיחידאה לא קאמר משום דמסתמא כי היכי דפליגי בההיא דנחיל כדתנן לקמן בפרק בתרא בבא קמא דף קיד. פליגי נמי באחריני דחד טעמא הוא: ודנין בב' ובה' - וא"ת והלא קודם תקנת עזרא היו בית דין קבועין בכל יום כדאמר בכתובות דף ג. ושם א"כ מה תיקן עזרא וכי תיקן שלא יהו קבועין אלא בב' ובה' ואומר ר"ת שלא היו קבועין תחילה בכל יום אלא בעיר אחת והוא תיקן בכל עיר ועיר בב' ובה': ושתהא אשה חופפת - אור"ת שלא תיקן חפיפה אלא בראש וכן משמע מדקאמר בסמוך דאורייתא דלמא מקטר וחפיפה נמי לא שייכא אלא בראש כדתנן בנזיר דף מב. נזיר חופף ומפספס אבל לא סורק אבל בשאר הגוף שייך לשון הדחה כדאמרינן בפרק בתרא דנדה דף סו: ושם לעולם ילמד אדם בתוך ביתו שתהא אשה מדיחה בית קמטיה במים ומהתם נמי משמע דבשאר הגוף אין צריך הדחה אלא דוקא בית קמטיה אף על גב דאיכא למימר דבית קמטיה נקט לרבותא דאע"ג דביאת מים לא בעינן ראוי לביאת מים בעינן מכל מקום מדלא קאמר אפילו קמטיה משמע דוקא לקמטיה ולא בשאר הגוף וההיא דדודי חסרת כו' שם דף סח. אף על פי שאין חובה היתה רגילה לרחוץ כמו שנוהגין גם עכשיו לרחוץ כל גופה במים חמין ועי' תוספות נדה סו: ד"ה אם: כדי שלא ילינו ג' ימים בלא תורה - וא"ת מ"ש שתיקנו שני וחמישי וי"ל משום דאמר במדרש משה רבינו ע"ה עלה בחמישי לקבל לוחות האחרונות וירד בשני ונתרצה לו המקום ולפי שהיה עת רצון באותה עלייה וירידה קבעו בשני וחמישי ולכך נמי נהגו להתענות בב' וה' ואף ע"פ שעלה בהשכמה כדכתיב שמות ל״ד:ב׳ ועלית בבקר שדומה שכל העליות היו בבקר ולא בלילה ולא תמצא כ"א מ' יום חסירים לילה אחד אין להקפיד בכך ולפי סדר עולם נמי כן הוא דתניא בסדר עולם נמצא עלה בו' בסיון וירד בי"ז בתמוז ושבר הלוחות ובי"ח בתמוז עלה ובקש רחמים עליהם שנאמר ואתנפל לפני ה' מ' יום וגו' ובכ"ט באב נתרצה המקום וירד משה לפסול הלוחות ועשה עוד מ' יום מל' באב עד י' בתשרי ונתרצה המקום וירד משה בי' בתשרי והלוחות בידו באותו יום נתרצה המקום לישראל שנאמר ויאמר ה' סלחתי כדברך לפיכך סליחה וכפרה הוא לדורות נמצא דמ' יום אחרונים חסירים לילה שהרי ביום ל'. באב עלה בהשכמה וירד ביום הכפורים אם לא תאמר דעברוה לאלול והא דכתיב בפרשת עקב ואנכי עמדתי בהר כימים הראשונים שהן מ' יום ומ' לילה הכי קאמר כימים הראשונים ולא כלילות דאחרונות היו חסירים לילה אחד ואף על גב דאיצטריך כימים לומר מה הראשונים ברצון אף האחרונים ברצון אבל האמצעיים בכעס הו"מ למיכתב כראשונים וכתיב כימים לומר כימים ולא כלילות ואי להך דרשה לחודא אתא ה"ל למיכתב ואנכי עמדתי בהר מ' יום ותו לא וא"ת ובסוף כי תשא כתיב ויהי שם עם ה' מ' יום ומ' לילה ובלוחות אחרונות כתיב וי"ל דאימים שהתנפל קאי ולפי שלא פי' מעשה דאולי אכפרה בעד חטאתכם כמה עמד משה בתפלה מפרש לה הכא והא דכתיב בתר הכי ויכתוב על הלוחות היינו אחר אותם מ' יום ומ' לילה דאותם אחרונים היו חסירים לילה וא"ת בשלמא לר' יוסי דאמר בשבת פרק רבי עקיבא שבת דף פז: דסיון דההיא שתא הוה באחד בשבת ניחא דעלה בה' לפי חשבון דאחד מלא ואחד חסר דיום ל' באב יום ה' הוה אבל לרבנן דאמרי דביום ב' הוה ר"ח סיון נמצא יום ל' באב ביום ו' אם לא נאמר דלרבנן בי"ז בתמוז שרף את העגל ודן החוטאים ובו ביום עלה וביום כ"ח באב ירד בהשכמה ופסל לוחות ובכ"ט באב שהיה יום ה' עלה או נאמר שכ"ט באב ירד ובו ביום עלה ונאמר שהיה אב חסר כדי שיבא יום הירידה ביוה"כ כדאמר ביש נוחלין ב"ב דף קכא. שבו ניתנו לוחות אחרונות אבל לפי מדרש תנחומא. שאומר דבי"ז בתמוז ירד ובי"ח בו שרף את העגל ודן את החוטאים ובי"ט עלה ונמצא יום עלייה של מ' אחרונים באה באלול לא יבא בה' לא לרבנן ולא לר' יוסי וגם לא תמצא ירידה ביום הכפורים אם לא נאמר דעברוה לאלול: ודנין בב' ובה' - וא"ת והלא קודם תקנת עזרא היו בית דין קבועין בכל יום כדאמר בכתובות דף ג. ושם א"כ מה תיקן עזרא וכי תיקן שלא יהו קבועין אלא בב' ובה' ואומר ר"ת שלא היו קבועין תחילה בכל יום אלא בעיר אחת והוא תיקן בכל עיר ועיר בב' ובה': ושתהא אשה חופפת - אור"ת שלא תיקן חפיפה אלא בראש וכן משמע מדקאמר בסמוך דאורייתא דלמא מקטר וחפיפה נמי לא שייכא אלא בראש כדתנן בנזיר דף מב. נזיר חופף ומפספס אבל לא סורק אבל בשאר הגוף שייך לשון הדחה כדאמרינן בפרק בתרא דנדה דף סו: ושם לעולם ילמד אדם בתוך ביתו שתהא אשה מדיחה בית קמטיה במים ומהתם נמי משמע דבשאר הגוף אין צריך הדחה אלא דוקא בית קמטיה אף על גב דאיכא למימר דבית קמטיה נקט לרבותא דאע"ג דביאת מים לא בעינן ראוי לביאת מים בעינן מכל מקום מדלא קאמר אפילו קמטיה משמע דוקא לקמטיה ולא בשאר הגוף וההיא דדודי חסרת כו' שם דף סח. אף על פי שאין חובה היתה רגילה לרחוץ כמו שנוהגין גם עכשיו לרחוץ כל גופה במים חמין: אתא איהו ותיקן אפילו לדברי תורה - לא קיימא לן הכי אלא כר' יהודה בן בתירא דאמר דברי תורה אין מקבלין טומאה כדאמר בראשית הגז חולין דף קלו: ושם ובמי שמתו ברכות דף כב. האידנא נהוג עלמא כתלתא סבי וא"ת דהיכי אלים ר' יהודה לבטל תקנת עזרא וי"ל דדלמא סבר דלא תיקן עזרא דבר זה אי נמי התנה שכל מי שרוצה לבטל יבטל דבכי האי גוונא מותר כדאמר בריש מועד קטן דף ג: אי נמי לא פשט איסורו ברוב ישראל כדאמרינן גבי שמן בפ' אין מעמידין ע"ז דף לו. ואע"ג דמשמע התם דאי דניאל גזר עליו לא היה ר' יהודה נשיאה יכול לבטלו אע"פ שלא פשט היינו במילתא דכתיב בקרא אבל תקנת עזרא לא כתיב בקרא והא דדריש במי שמתו ברכות דף כא: מדכתיב והודעת לבניך וסמיך ליה יום אשר עמדת מה להלן בעלי קריין אסורין כו' אסמכתא היא דהא עזרא תיקן והא דאמר במי שמתו שם דף יח: גבי בניהו דתבר גזיזא דברדא ונחת וטבל לא לדברי תורה דאכתי עזרא לא הוה אלא לאכול חולין בטהרה: ואינה מביאה עגלה ערופה - וא"ת מאי אריא משום דלא נתחלקה תיפוק ליה משום דאית לן למיזל בתר רובא דעלמא כדאמר בלא יחפור ב"ב דף כג: ואע"ג דאמר התם דביושבת בין ההרים לא אזלינן בתר רובא וירושלים הרים סביב לה מכל מקום היו ישראל נכנסין ויוצאין לה לעלות לרגל ובשאר ימות השנה נמי לשלם נדרים ונדבות וגם אומות העולם היו באין לה לסחורה שקרויה רוכלת עמים וי"ל דמ"מ היו שם מקומות שלא היו מצויים כי אם יושבי ירושלים לבדם אי נמי בימי חזקיה שכל ישראל היו בירושלים ולא היו באין לסחורה: ואין מטמא בנגעים דכתיב אחוזתכם וירושלים לא נתחלקה לשבטים - אין לפרש שנתחלקה אלא שנתנו דושנה של יריחו תחתיה ולפיכך אין מטמא דבפ"ק דיומא דף יב. משמע דלמ"ד לא נתחלקה לא נתחלקה ממש וא"ת מנליה דלא נתחלקה ממש דלמא סבר נתחלקה אלא שנתנו דושנה של יריחו תחתיה כמו לר' יהודה דאמר נתחלקה ומטמא ובית המקדש עצמו אין מטמא אע"ג דנתחלק אלא משום שנתנו דושנה של יריחו תחתיו כדאמר התם וי"ל דבית המקדש סברא הוא אע"ג דנתחלק דחזרו וקנו אותו כדי שיהא לכל ישראל חלק בו אבל ירושלים אם מתחילה נתחלקה למה היו חוזרין וקונין אותה: לא יגדל אדם חזירין - וא"ת ת"ל דאסור לעשות סחורה בכל דברים טמאים כדתנן במסכת שביעית פ"ז מ"ג אין עושין סחורה בנבילות וטריפות ובפ' כל שעה פסחים דף כג. ושם נמי אומר ציידי חיה ועוף שנזדמנו להם מינים טמאים דוקא נזדמנו אבל לכתחילה לא כדדריש התם יהיו בהוייתן יהא ובת"כ נמי דרשינן שקץ הוא לכם שלא לעשות סחורה בהן ותירץ ר"ת דהיינו דוקא בדבר העומד לאכילה אבל אם מגדלן למשוח עורות בשומנן או למוכרן לישראל שימשח בהן שרי וכל חלב מותר למכור היכא דלא קאי לאכילה ובירושלמי נמי מפרש בהאי פירקא דסוסים וחמורים שרי לעשות בהן סחורה משום דסתמן למלאכה: ואסור לאדם שילמד בנו חכמת יוונית - וא"ת והלא בפולמוס של טיטוס גזרו כדאמרינן בפרק בתרא דסוטה דף מט. וטיטוס היה בשעת חורבן כדאמרינן בהניזקין גיטין דף נו: ומלכות בית חשמונאי קדמי טובא כדאמרינן בפ"ק דע"ז דף ט. וי"ל דמעיקרא גזרו ולא קבלו מינייהו א"נ אי הוה בעי למיקם בארור לא היה מיקרי עבריין אבל לבסוף איכא גזירה דרבנן ונראה דלא יגדל דמתני' היא היתה גזירה דפולמוס של טיטוס: ועל אותה שעה שנינו מעשה שבא - כולה משנה היא במנחות בפ' ר' ישמעאל מנחות דף סד: ושם וא"ת והא בימי מרדכי הוה המעשה כדאמר התם בגמ' דאתא חרשא אותיב ידיה אגנה כו' אמר להן מרדכי ותימה גדולה היא אם חיה מרדכי כל כך דבית חשמונאי לא היה כי אם ר"ס שנים קודם החורבן כדאמר בפ"ק דע"ז דף ט. ונראה לר"י דכל אותן שהיו בקיאים ברמזים ובלשונות היו נקראים על שם מרדכי לפי שהוא היה ראש וחכם להכיר ואותו מעשה דג' נשים דמייתי התם נראה שהיה מרדכי ממש דקאמר והיינו דתנן שקלים פרק ה' משנה א' פתחיה על הקנין: לשון סורסי - נראה דלשון סורסי הוא לשון ארמי כדאמר בראשית רבה פ' עה אל יהי לשון סורסי קל בעיניך שהרי בתורה ובנביאים ובכתובים חלק לו הכתוב כבוד תורה דכתיב יגר שהדותא בנביאים דכתיב כדנן תימרון להון בכתובים דניאל ועזרא ולבן היה מארם נהרים ודניאל נמי קורהו לשון סורסי אף על גב דכתיב ביה וידברו הכשדים למלך ארמית והא דנקט הכא בארץ ישראל לשון סורסי ובבבל נקט לשון ארמי אור"ת לפי שמעט משתנה כעין לשון לעז שמדברים אותו לשון צח במדינה אחת יותר מבאחרת כי אונקלוס הגר תירגם עד הגל הזה סהיד דגורא הדין ולבן קרא ליה יגר שהדותא ונ"ל לשון שדיבר לבן הוא לשון סורסי ועל שם סוריא נקרא סורסי דסוריא היא ארם נהרים וארם צובה שכבש דוד ועל שם שקרובה לארץ ישראל אין לשון ארמי שלה צח כל כך: התירו לספר קומי - מתחילה לא גזרו על קרובים למלכות והוא היה רגיל כדאשכחן במעילה דף יז. שהלך אבטולמוס בן ראובן וסיפר קומי שלא יכירו שהוא יהודי והטעה אותם: שני אלפים ושני רבבות גרסינן ולא גרסינן שני אלפים רבבות דבמדבר לא היו כי אם ס' ריבוא ושרתה שכינה ולא שייך כאן הא דאחד דיני ממונות סנהדרין דף לט. דכל בי עשרה שכינה שריא דהכא אנביאים ואמשכן קאמ והתניא ובישוב אפילו ק' מיל לא יפרוס - ע"כ השתא לא ידע פירוש הברייתא וקשה דהא משמע דק' מיל לאו דוקא אלא אפילו אלף לא יפרוס וא"כ האי ישוב היכי דמי אי קרי העיר ישוב א"כ לא יפרוס בשום מקום אפילו במדבר דאפילו המדבר רחוק אלף מיל דהא אמר דק' מיל לאו דוקא ואפילו נאמר דק' מיל דוקא אכתי תקשה רישא לסיפא דהא רישא קתני דרחוק שלשים ריס מן הישוב פורסין ובסיפא קתני אפילו ק' מיל לא יפרוס דהכי תניא בתוספתא בפירקין פ"ח אין פורסין נשבים ליונים אא"כ הרחיק מן הישוב שלשים ריס בד"א במדבר אבל בישוב אפילו ק' מיל לא יפרוס וליכא למימר נמי דס"ד דבישוב של זרעים שייטי טובא ורישא דברייתא מיירי בישוב עיר וקרי ליה מדבר משום דליכא זרעים דא"כ מאי קשה ליה ונראה לריצב"א דודאי ס"ד דאיירי בישוב זרעים וה"פ ומישט שייטי שלשים ריס ותו לא אפילו בישוב זרעים והא מוכחא סיפא דבישוב זרעים שייטי טובא ואין זה אלא משום אכילה אלמא דלא מליא כריסה בחמשים אמה ומשני דלא איירי בישוב זרעים אלא בישוב כרמיה ובישוב שובכין וקרי מדבר היכא דליכא ישוב כרמים וישוב שובכין:

« רש"ש על מגילה ח׳ ע״ב רש"ש על מגילה י׳ ע״א »